Virtual SOCIOLOGY

בשבוע שעבר (ה-5.12), מיקי חימוביץ', שחזרה לשדר, שידרה בערוץ 22 את תכניתה בנושא התפשטות אוכלוסיית הדתיים בבית שמש. אך כרגיל ובצורה מאכזבת למדי, נדמה שניסיון להציל חיים צריך להיעשות עם הרבה יותר מרצון טוב. זה חשוב אך אינו מספק. דרוש גם ניתוח הפונה ליותר מאשר הרייטינג. שמא אולי לשינוי המצב, או אף לניסוח רענן של בעיה עתיקה? במקום לדבר גם על הצופה החילוני - דובר רק על הנצפה החרדי, קרי על האחר כאובייקט. באופן שגרתי לערוצים המסחריים הגדולים, נראה 'המערבי היודע' צופה על המתרחש ולעולם לא משתתף, או בוחן את עצמו בעודו מביט על כל האחרים מהר הצופים או מבמתי מרחקים. הטענות היו פשטניות למדי ושטחיות ביותר. "הם נגדנו", "הם משתלטים לנו!", "אני נולדתי כאן!", "זו זכותי!" – נשמע מוכר? לא בכדי הוא. חלוקת הצופה-נצפה, ולא רק זו שקורית נגד מסך הטלוויזיה, מכתיבה גם סדר חשיבה מסוים, ואת צורת השאלות על הדרך באותה הכתבה.    מבלי להכביר במלים, לא נאמר כלום על שהחרדים קונים דירות למשפחה ולא להשקעה - סוג והיגיון אחר לחלוטין של "התפשטות". ...

אם (בעקבות דורקהיים, מרקס, בורדייה ולאטור למשל) הסוציולוגיה היא התחקות שיטתית אחר קשרים בלתי נראים , אז פרויד כבר ציין שהלא מודע נפתח לעתים ונוטה מיד להיסגר. הוא מגיח לפרקים חולפים, כמו למשל בחלום, בפליטות הפה ובבדיחות. מכאן, אפשר לנסח ש תפקיד הסוציולוג , כשמו כן-הוא, הוא לחבר . [בגלל זה התגובה האופיינית לדברי הסוציולוג היא: "מה הקשר?!" כלומר, מה הקשר בין השאלה או הסוגיה הנבחנת, למשל עוני, לבין הטיעונים שלך על מבנה, מדינה, אידיאולוגיה ופנטזיה?!?] אנשים לא ממציאים בדיחות הם 'מגלים' אותן. כאילו הן כבר היו שם, שכובות ומוכנות לאיסוף. בדיחות והומור הם דברים חברתיים בעליל. [ברגסון כותב נפלא על הצחוק, כאנושי בלבד ומכאן חברתי]. ואפילו אם הן נאמרות על ידי הפרט, האדם היחיד "שמספר בדיחה", במובן מסוים זוהי הבדיחה שמספרת אותו, כמו שלאקאן טען בכלל על השפה. מהזוית (של) האחרת – זהו הסובייקט שהופך לאובייקט. אפילו אם בני אדם יחידים פולטים בדיחות גם החברה פולטת בדיחות, למשל ובד"כ זה קשור לפוליטיקה ומיניות: ·            כמה פוליטיקאים צר...

ג'ון: "אני נותן לך בחירה, או שתחבוש את המשקפיים האלו, או שתתחיל לאכול מהפח הזה." סלבוי: אני כבר אוכל מהפח כל הזמן. השם של הפח הזה הוא אידיאולוגיה. כוחה החומרני של האידיאולוגיה גורם לי לא לראות את מה שאני אוכל בפועל. זו אינה רק המציאות שלנו שמשעבדת אותנו. הטרגדיה של המצב המציאותי שלנו, כשאנו בתוך האידיאולוגיה, היא שכשאנו חושבים שאנו בורחים ממנה לתוך חלומותינו, בנקודה הזו – אנו בתוך האידיאולוגיה.  'הם חיים' מ- 1988 הוא ללא ספק אחד מיצירות הפאר הנשכחות של השמאל ההוליוודי. הוא מספר את הסיפור של ג'ון נאדה (זה אומר כמובן 'כלום' בספרדית) - סובייקט טהור, משולל מכל תוכן חומרי, פועל חסר-בית שבשיטוטיו באל.איי, יום אחד, נכנס לכנסיה נטושה ומוצא שם קופסא מוזרה המלאה במשקפי שמש.  וכשהוא חובש זוג אחד מהם, בהלכו ברחובות אל.איי, הוא מגלה משהו תמוה. שהמשקפיים האלו מתפקדים כמו 'משקפי ביקורת האידיאולוגיה'. הם מאפשרים לכם לראות את המסר האמיתי מתחת לכל הפרופגנדה, הפרסום והשיווק וכד'. אתם רואים שלט חוצות גדול שאומר לכם: "בואו לחופשה של...

ז'יז'ק במערומיו *** דרך תקציר של אחד מספריו המרכזיים של סלבוי ז'יז'ק אציג את עיקרי הנחותיו התיאורטיות לגבי האדם, המציאות והחברה, מהן הוא גוזר את ניתוחיו ומסקנותיו הכלכליים-פוליטיים.  אפשר לפתוח ולומר שז'יז'ק משלב (או יותר נכון - לא מפריד) בין סוציולוגיה, פסיכואנליזה ופילוסופיה. הוא רואה את הלא-מודע משפיע באופן מעשי על חיינו האישיים והחברתיים, דרך מושגים כמו אידיאולוגיה ופנטזיה. וכפי שמטפל (או חבר) יכול להועיל למהפכה בראשו ודעתו של אדם, כך גם המטרה היא לשחרר את החברה מהכבלים שהמיטה על עצמה, מרצון ושלא מרצון.  ***  ובכן, אתחיל מהסוף. ז'יז'ק בספרו מציג את מחשבתו בצורה שחושפת אותו והופכת את העירום שלו לפיזי ותיאורטי כאחד. הוא מודה שכאובססיבי-נוירוטי, שוכן בו הפחד מכך שהוא "כלום שמתחזה כל-העת להיות מ[י]שהו, וצריך להיות היפר-אקטיבי כל הזמן רק כדי להדהים אנשים מספיק, כך ש[הם] לא יבחינו שיש שם כלום". לשון אחר, כמטופל הוא היה מדבר 49 מתוך 50 דקות הפגישה האנליטית, ואף היה ממציא מה להגיד, העיקר שהמטפל לא יכניס שאלה מביכה. ...