אבודים בבית-שמש?

בשבוע שעבר (ה-5.12), מיקי חימוביץ', שחזרה לשדר, שידרה בערוץ 22 את תכניתה בנושא התפשטות אוכלוסיית הדתיים בבית שמש. אך כרגיל ובצורה מאכזבת למדי, נדמה שניסיון להציל חיים צריך להיעשות עם הרבה יותר מרצון טוב. זה חשוב אך אינו מספק. דרוש גם ניתוח הפונה ליותר מאשר הרייטינג. שמא אולי לשינוי המצב, או אף לניסוח רענן של בעיה עתיקה?

במקום לדבר גם על הצופה החילוני - דובר רק על הנצפה החרדי, קרי על האחר כאובייקט. באופן שגרתי לערוצים המסחריים הגדולים, נראה 'המערבי היודע' צופה על המתרחש ולעולם לא משתתף, או בוחן את עצמו בעודו מביט על כל האחרים מהר הצופים או מבמתי מרחקים. הטענות היו פשטניות למדי ושטחיות ביותר. "הם נגדנו", "הם משתלטים לנו!", "אני נולדתי כאן!", "זו זכותי!" – נשמע מוכר? לא בכדי הוא. חלוקת הצופה-נצפה, ולא רק זו שקורית נגד מסך הטלוויזיה, מכתיבה גם סדר חשיבה מסוים, ואת צורת השאלות על הדרך באותה הכתבה.  

מבלי להכביר במלים, לא נאמר כלום על שהחרדים קונים דירות למשפחה ולא להשקעה - סוג והיגיון אחר לחלוטין של "התפשטות". נכון, נטען בצדק על "אורח(-חיי) ההשתלטות" כאשר התושבים החרדים משתתפים במשכנתאות ומשכנים רק נשואים; אולם, לא נאמרה מילה על הצופה ועל אורח חייו שלו. מכאן נחסמה הדרך לניתוח או השוואה יעילים. עוד לא נאמר ששפת החילונים, אולי זו שבין השורות, מרוכזת ביחיד, בפרט, שפוגעים בזכויותיו ומחליטים עבורו מה ללבוש, וכיצד להתנהג.

בניגוד לטענת הפגיעה של החילוני הפרטי להיות מי-שהו, שפת החרדים היא מרחבית בכלל, ולא זהותית או זכותית. הם לא טוענים בעד או נגד שינוי של זהות כלשהי. הם לא מנסים אפילו להשפיע על החילונים להשתנות בעקבותם, להוציא מקרים קיצוניים. נהפוך הוא, דיבורם מתייחס לקהילה השוכנת לצד שכינתה, במרחב המשותף ביניהם. הרצון אינו להשתלט על העיר – לשם השתלטות על העיר. זה קפיטליזם, שגם הוא מנגנון אמונתי. אך החרדים כיראי שמיים ולא הון, טוענים כן לעיצוב המרחב הציבורי, לא לתכנות מחדש של הולכיו ויושביו. מסיבה דומה, מעבר לכך שהנוסחה להפרדת דת ומדינה היא המצאה נוצרית, רק באסלאם וביהדות תיתכן בעיית הדת והמדינה. כדתות מעשה, להכל יש משמעות דתית. והכל – מעצם היותו – משותף. לכן המרחב הוא החשוב והוא העיקר. כבדרך אגב ניתן להבין את הבדלי הזהות האמונית והספקנית בין התרכזות בעלי הראשונה במרחב, לבין התמקדות בעלי האחרונה במקום (ארץ, טריטוריה וכדומה). גם כאן התפספסה האינטראקציה בין הצדדים. הצלם החילוני נעדר מעדשת המצלמה.   

כמו כן לא הוזכרה בכלל ההיסטוריה של המקרה. לא נאמר שכל הפוליטיזציה העכשווית היא מסדר שני, כמובן, ביחס לפוליטיקה של תקופת הקמת המדינה, על הסכמי הסטטוס-קוו ודומיהם או ממשיכיהם. גם אם דרך אי-הסדרה, הכל נקבע כבר אז בחישוב פשוט של הרגלים: המשכיות-ילודה מול התפשטות-נישואין. בדיוק כמו שכל תקציב מדיני, שאותו קובעים אנשים בעלי הגיונות מסוימים, קובע מראש את מספר העניים וחומרתם לאותה שנה תקציבית. 

כפייה דתית, כמו שוויון בנטל, היא בלוף אידיאולוגי, ותמיד הייתה כזו. בלוף – לא כפייה – הכבול וכובל בבינאריות מזויפת של חילוני מול דתי. ברם, שלא יהיו טעויות או אי-הבנות. גם אני האמנתי בו\לו. כיליד תל-אביב, סביר להניח שמחשבותיי די דומות באופיין לרוב קוראי שורות אלה. גם אני חוויתי ועדיין חווה כפייה, תחתיה איני יכול לטייל בארצי בתחבורה ציבורית ביום השבת, הוא יום מנוחתי. אך אני מפנה אצבע מאשימה לפוליטיקאים כולם, לא ל"חרדים" בפרט. אלו הפוליטיקאים שחסרי הצעות לדיור מני קבוצות: צעירים, חרדים, פליטים ומחוסרים. אחרי שנבחרים, אלו הפוליטיקאים שבוחרים, למרות שמועות ותכניות, להזניח את הפריפריה.   

במקום דבקות וקנאות שחרדים יכולים רק לקנא בהן, יש לזנוח את התפישה הזו של השתלטות או פלישה. כמו בסרט משנת 1956, פלישת חוטפי הגופות, כבר אז קונן וכונן הרעיון שהאנושות הנה תחת שליטתם של חיי-זרים. וכמו בתקופת הסרט, החייזרים הייתה צורת חיים אחרת בהחלט אך ארצית לא פחות מכך, ובכלל לא אלוהית. אז היא הייתה קומוניסטית, היום היא דתית, יהודית או בדואית – העיקר שלא תערער על הקפיטל ושלטונו 'החילוני'. אך נראה שרשימת הכפייה הפוליטית-החילונית לא תקצר בשום אופן מזו הדתית-חרדית. על כן הכפייה צריכה מסלול אחר לשחרורה. מסלול שלא עובר דרך פוליטיזציה מזויפת של טענות נגד מכשולים למימוש עצמי. מסלול הפונה נגד המציאה המהירה מדי של התענגות אבודה אצל האחר המיידי, הלא-הוא השכן, הקרוב והתוך-מדיני או הרחוק והחוץ-מדיני, שהופך כך לאויב.

שאלת הרב-תרבותיות נפטרה בהצהרתה של אנגלה מרקל, באוקטובר 2012, כי "הרב תרבותיות נכשלה לגמרי." ניתן לקרוא זאת יחד עם הצהרה של מנהיגה שנייה, מרגרט תאצ'ר,  משנת 1987, לפיה "חברה אינה קיימת, ישנם רק אינדיבידואלים, וישנן משפחות." אם חברה אינה קיימת, כמושא של השוק הכלכלי – אלא רק יחידים ומשפחות – מובן שלא אפשרית רב תרבותיות פוליטית. בפועל, זהו פתרון הסובלנות שנחשף במערומיו. הסובלנות משווקת בציבור ובחינוך החילוני כפתרון וחלק משפה יחידנית שלא מוכרים לחברי קבוצת החרדים. עבור החילונים, פגיעת החרדים בדיוק נמדדת כחוסר-סובלנות. וככזה, בשם הסובלנות, מוכנים החילונים לצאת למאבק חסר-סובלנות.

הפרדוקס הזה מראה שהשאלה למעשה איננה דתית ויחידנית, אלא פוליטית וחברתית. כלומר, מדוע מנוסחות שאלות רבות על סובלנות ולא על אי-שוויון, ניצול או חוסר צדק? הצעת הסובלנות כפיתרון רק מצהירה על אפיונים משטריים טוטליטריים, אשר כמשטרי חמלה כביכול, מכירים בחריגות של החוק כלפיהן מתפתחת סובלנות אדישה. זאת בדרך שמשטרים אלו מעצבים את ההרגלים של החיים החברתיים – המבוססים על חריגות החוק (למשל חוקי החירום בישראל). במקום להשקיע בפנטזיה על חברה בה כל אחד סובל את האחר וכולם חיים במעין הרמוניה מדומיינת, יש לפעול למען חיים משותפים לצד סוגים של אי-סובלנות, ולא לנסות לשווא לבטלה במחי יד וישירות לרדוף אחר המושלם.

במבט החד-צדדי של החילוני היודע, החרד לזכויותיו, הוא מוצא את החרדי מתענג על חשבונו וכך נראתה התכנית. לפיה החרדים גנבו את העונג האבוד של החילונים, ואם רק יחזירוהו, יסופקו. אולם החסר מתנהג כמו כל תקרת זכוכית – בחינוך, ברווחה או בכלכלה – היא רק קופצת קומה ומגדילה את הפער. כשם שאכילס לא השיג את הצב, זה לא מכיוון שהצב היה מהיר יותר וגנב בעונג-עודף את מהירותו של אכילס. אלא זה בגלל הגדרת התנועה עצמה. גם כאן, כמו אצל זנון, הגדרת הבעיה טומנת בעצמה את הבעיה. זה לא שאין בעיה ואני מתעלם, וזה לא שאין ניסיונות כפייה ומאבקי השתלטות – משני הצדדים – אלא הבעיה מבנית משום שאלו שני 'צדדים' המגיבים לאותו תהליך מזניח, מנכר ומפקיר מצד המדינה. הם לא צריכים לריב ביניהם – הם אחד! האחר הוא הפוליטיקאים והכלכלה-הפוליטית שהם מתווים בעקביות מדכאת שנה אחרי שנה. ולמי שחושב שלא הצעתי פתרון או תשובה, הרשו לי להחזיר בשאלה: האין חשיבה וראיה אחרת של משהו היא לא התחלת הדרך לשינוי היחסים ביניכם?