בטוח שכולם יודעים לספור?

אני רוצה להציע מודל לספירה. לספור עד 4. לא כי אנו לא יודעים לספור אלא כי הספירה מורכבת ממה שהיא נראית. ואז, אם נספור באופן יותר מורכב, נתקרב לתיאור מלא יותר של המציאות. תיאור מלא יותר יכול להועיל לנו במה שאנו עושים, אם בבית ובין יושביו או מחוצה לו, ואפילו, יש נגיעה לספירה זו ברגשותינו, אמונותינו וכיו"ב. נוכח חשיבות ההתנהלות וההתנהגות שלנו, לעצמנו ולאחרים, רק עולה חשיבות המעשה הלכאורה פשוט, לספור עד 4.

עד כדי כך חשובה הספירה, שהפילוסוף הצרפתי אלן באדיו מתחיל בעזרתה את הסמינר שלו. הוא אומר ש"בסופו של דבר, כל מה שאנחנו לומדים בסמינר זה איך לספור מאחד עד ארבע". בעניין החשיבות הוא מסביר, "תלמדו איך זה להיות אלוהים. לברוא משהו יש-מאין". אז ברור אני מקווה שחשוב לספור, אולי מעניין ופוטנציאלית אפילו מועיל. אחרי הכל, כמה דברים מאפשרים לכם לברוא?

נושא הבריאה גם מתקשר להוגה שני שנוגע בספירה מסוימת, הוא הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן, אשר תוך הרצאה ראשונה בפני קהל אמריקני בשנת 1966 באוני' ג'ון הופקינס, אמר:

“I suggest you consider the unity in another light. Not a unifying unity but the countable unity one, two, three. After fifteen years I have taught my pupils to count at most up to five which is difficult (four is easier) and they have understood that much.”

כפי שעולה מלאקאן, ספירה נוגעת ישירות לאחדות ולכך נראה עוד משקל תוצאתי רב. אבל יש להזכיר גם את הפילוסוף הגרמני גיאורג הגל אשר בתשובה לשאלה כמה אלמנטים יש במהלך הדיאלקטי, ענה: "שלושה. או ארבעה". אם זה לא מסובך או ברור דיו, אוסיף כי לפי הגל, אחד, או האחד, בכלל לא בהתחלה. נהפוך הוא, האחד הוא דווקא בסוף. הוא התוצאה ולא הסיבה – של כל תהליך.

בעודכם מגלגלים זאת במוחותיכם לרגע, ארגיע. אני מניח שמקצת מהספירות והדוגמאות לא ברורים, אבל כדי לחדד אני רק מציע שלספור כהלכה מועיל ביותר, מפני שזה מניב תיאור מלא יותר המציאות שבכוחו לקרב אותנו ליכולות חדשות, בריאתיות. גם המהלך של המודל הספירתי הזה פשוט. כל כך פשוט שאני חושב שאולי הוא פשטני מדי, ואת זה אתם תבטאו. בכל אופן, כרגיל לכל בן תרבות המערב שהתחנך על עקרונות יוון-רומא-אתונה-ירושלים-גרמניה-ארה"ב, אם נתחיל הספירה מאחד, נראה שכבר עשינו את הדבר החשוב אולי ביותר: זיהינו את האובייקט. המושא. עליו מדובר. תמיד חייב להיות כזה. אחרת, אין כלום, או הכל – ושניהם כמו בעושר ואושר לא מועילים במיוחד.

כאשר האחד מזוהה, רבים יאמרו כי הרוב נעשה. דקות ארוכות מתוך ה-37 אותן כוח החיסול האמריקני בזבז על הקרקע באובטבאד, פקיסטן, היו לאו דווקא על ירי וחיסול כי אם על אימות וזיהוי של ההרוג, או המבוקש\מטרה מספר אחת – בן לאדן.

הזיהוי של האובייקט חשוב ביותר כי הוא מגדיר את שאר נקודות ההתייחסות שלי, הפועל או השחקן. למשל במקרה של בן לאדן, מרגע זיהויו כמטרה המבוקשת, גם הטקטיקה האופרטיבית ללכידתו, תוך שימוש במשאבים כאלה ואחרים גם-כן הייתה מוכנה לדרך. כלומר מרגע זיהויו של האחד, כל השאר מהרו להופיע אחריו: העוזרים שלו, המיקום שלו, ההגנות שלו, הפרצות שלו – אלו ועוד רבים אחרים שלבסוף הביאו להתכלותו של האחד.

להרבה אנשים או מוסדות וגופים, ישנה נטייה לא להמשיך לספור. לא מחמת עצלות, אלא מחמת יעילות דווקא. כלומר, במדינות בהן ישנה ביורוקרטיה מפותחת הנשענת על לגיטימציה רציונאלית-חוקתית, אומר לנו מקס ובר הסוציולוג, יש נטייה להתרכז בישות יחידה, בד"כ האדם הבודד – האינדיבידואל (=שאינו ניתן לחלוקה, אינדיבידום) – כנושאת את האחריות המשפטית, והסיבתית לתופעה כלשהי. כך למשל יגאל אמיר עצור בתאו בכלא בגלל שהוא נמצא אשם בגין רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הוא, יגאל אמיר, האחד, נמצא אשם וכעת מרצה את עונשו.

אם נבקר את הצד השני, גם אלוהים אחד הוא דוגמא להאחדה שמפסיקה את הספירה אחרי אחד. לא היה כלום, ואז היה אלוהים, ואחריו – כל השאר, כלומר הריבוי – אך ה', הוא בכל אופן, אחד. למהדרין אומר שהאחד הזה, האלוהים, אך גם האדם, הוא בעצמו ריבוי. אלוהים בעצמו הוא שם מרובה, וגם כינוי אנשי הדת האל הוא 'השם'... האחד. שיכול להיות אמנם כל שם, וזה בדיוק עצם העניין. אך האחדה זו, של האל או של האדם, יכולה להתרחש רק על חשבון ריבוי של שונים ואחרים. אלים לאהבה, מלחמה, מים, שמש, חיים ומוות היו שגורים בעולם העתיק ועודם עד ימינו (בהודו למשל). האחדת האל לאחד, מרובה בעצמו, היא תהליך יצירת המונותיאיזם. יצירת האדם מאידך, התרחשה עם בריאת האינדיבידואליזם. לפני כן הוא היה בן של רבים: האימא והאבא, האל ואולי אפילו המלך. אך לאחר המאה ה-18, בעקבות עמנואל קנט, לא עוד. כי כעת בורא האדם את עצמו, ומעצב הוא את עולמו.

אם ניקח צלילה חדה מטה מהנשגב הקנטיאני, לפוזיטיביזם החברתי, מדענים ופסיכולוגים חברתיים הראו בניסויים קליניים שנבדקים מערביים נוטים להאחדה, יותר מנבדקים מזרחיים (ניסבט, 2001). למשל, כאשר נחשפו לרשימה בת מאה פריטים, ונתבקשו הנשאלים לדלות את הפריטים הרלוונטיים לרצח כלשהו, מערביים בחרו פריט אחד או שניים, בעוד מזרחיים בחרו יותר מעשרה. אין בנאמר כי להבחין בין הנבדקים אלא כדי לציין אופני חשיבה שונים. הנטייה להאחיד, או למצוא את האחד משתלבת כראוי עם הרצון להיות האחד. הנבחר. המוצלח והמצטיין, שלרוב בסך הכל צריך להזדיין.

כבר עם ישראל, היהודים, ראו עצמם בפומבי כעם הנבחר, וכך גדלו אלפי שנים של דורות יהודיים. תחושת הנבחרות מעניקה לגיטימציה לאמונות, מעשים והשקפות עולם. כמו-כן מנסחת היא את היחס לאחר, ועל כך נרחיב תכף. לפני כן נוסיף שכדי לחפש נבחרות לא חייבים ללכת לתורה, או לתיאולוגיה, אפשר לבקר במערכות החינוך המערביות. כל בית ספר מערבי כמעט, להוציא אנתרופוסופים ומיניהם שם זה מנוסח אחרת קצת, מדגיש את עקרון המצוינות והחתירה להצלחה. כל מבחן מדורג בהיררכיה בין הטוב ביותר לנכשל והנחשל ביותר. הרצון כמובן, הוא להיות רק הראשון. האחד. מיותר לציין שעל הפסגה, יש מעט מאוד מקום. בטח שלא לציבור שלם. האחד, או הרצון להיות כזה, או האמונה שיש כזה, נרחבת ועמוקה בתרבות שלנו, המזרחית, מערבית, או אחרת. עד כדי כך שיש מי שחקרו נטייה מולדת להאחדה. אך מכאן עד לומר שהמדינה חייבת להיות יהודית, כך להאחיד את מרחבה ותושביה – יש מרחק עצום.   

מכאן יש נטייה רבה, אישית, קולקטיבית ומוסדית להאחיד. למצוא אחד. להתרכז באחד. להגדיר אחד. לבצע אחד. להתחתן עם אחת, להאמין באחד, להיות האחד ובסוף, למות אחד. הרבה מסיבות גדולות וחשובות אלה, כאמור, לא ממשיכים לספור. אך אם ננסה מה יקרה?

אחרי האחד מגיע שניים. אבל הוא, השני, מורחק באינסוף מהראשון. כמה קרוב ככה רחוק. אם נרצה השני יכול להיות מתואר כשוכן מאחורי הגבול (ומכאן, שכן). הוא אחר, שונה, ולכן לא חלק מן האחד. בחברה זה ברור. ההבחנה המשפטית של הגרמני קרל שמיט בין ידיד ואויב היא אבן הפינה לפוליטיקה והאסטרטגיה המדינית של מדינות מערביות בכללותן. מדינות עסוקות ימים ולילות דרך פקידיהן בלהגדיר בדיוק מרבי מי זה מי. מי בפנים, בתוך האחד, ומי מחוץ, באחר. השני. החלוקה הזו לקבוצות עומדת בבסיס הווייתנו האנושית. אנו חיה מדברת, חברתית, ולכן קבוצתית. אופן החלוקה כאמור, משתנה וקונטינגנטי (=תלוי). כל קבוצה מגדירה עצמה ביחד לאחרת, וביחס לסמל מדומיין משל עצמה, או טוטם לפי קלוד לוי שטראוס האנתרופולוג הצרפתי. פרויד כינה זאת האב הקדמון. בכל אופן מוקד המשיכה הדמיוני הזה (בשילוב מושגים מתיאורית הכאוס הפיזיקלית ותורת הפסיכואנליזה של לאקאן) מלכד סביבו את המשתייכים לקבוצה, ובה בעת מגדיר את מי שאינו, ועל כן מיד נוצרות שתי קבוצות, האחת והאחרת. באופן פרטני זה גם כן פשוט יחסית. כל אחד מאתנו הוא אחד. האחר הוא לא זהה לנו ולכן הוא אחר, שני לנו.  

אז נראה כי לספוק עד שניים מצריך קצת יותר מאמץ. זאת מכיוון שהוא מאלץ אותנו לחצות את הגבול, או לפחות להכיר בכך שישנו גבול. שוב, אצל המדינה זהו גבול טריטוריאלי, בגוף האדם זהו העור כחוצץ, ובחברה אלו מדדים סימבוליים – אך בכל אלו ישנה הפרדה בין הפנים והחוץ. זאת אגב, היא ההגדרה לחיים בביולוגיה של תיכון.

בואו נפעיל את הספירה לרגע על מקרים ממשיים. למשל אלוהים. הוא אחד כפי שנטען במונותיאיזם, ואולם, אחדותו, היא בדיוק זו שמציבה את גבול נשגבותו מאתנו, האנושיים הסופיים. אם הוא האחד, אנו האחר. אם אנו האחד, הוא האחר. בכל אופן חוצץ בין האחד לאחר גבול. קו הפרדה. הקו הזה מתוחזק, וככל שעולה חשיבותו כך מוגברת תחזוקתו ויקרה עלותו. למשל מה שמפריד את מדינת ארה"ב ממקסיקו או גדר, ופטרולים של משמר הגבול. כך מפרידה הישות האמריקנית בינה לבין המקסיקנית. ולהפרדה זו יש מחיר. כסף ואנשים. תמיד המחיר כפול. החברה החרדית למשל, אוכפת את גבולותיה באופן שגובה מחיר גבוה מאוד. תקנות וחוקים רבים, משמרים את הנשמעים להם כקבוצה אחת. כל השאר אחרים. כל הפרדה או ביסוס של ריבונות או שליטה או אוטונומיה עצמית-עצמאית – מחירה ביצירת חוצץ בין האחד לאחר.

זיהוי של המהלך הכפול הזה בו גם מתבסס האחד ככזה, אך בה בעת הוא גם מנכיח את האחר ככזה, מייצר את מה שמכנים דואליזם. כך נוצר מאזן בין האחד לאחר, הגוף והנפש, השוק והמדינה, הגברים והנשים, העשירים והעניים וכיו"ב. מי שממשיך לספור אחרי האחד, ויוצא מעצמו ולא במעט, רק כדי להכיר בכך שיש גבול שמסמן את יישותו, וכן כי יש 'מאחורי' לגבול הזה. במילים אחרות, ברגע שאומרים מה כן, אומרים מה לא. ואז מהאחד נוצרים שניים. אבל, שימו לב מה פספסנו בניסוח הזה. את השלישי!

הגבול, הקו שמפריד, יכול להפריד רק בין מה שיכול להיות מופרד, ומכאן, נחשפים שניים נוספים: הגבול והפער. למשל, בין השחור והלבן ישנו פער, אינסופי כמו זה בין האחד לאחר, או המספרים אחד ושניים. אז אם נשאל כמה אלמנטים נספרים במשוואה, נספור: את השחור, הלבן, הפער ביניהם, והגבול המפריד ביניהם. קרי, השחור – 1. הלבן – 2. הלא-שחור – 3. והלא-לבן – 4.

אם זיהינו את האחר, זיהינו גם את הגבול בינינו, וחשוב מכך, ממה הוא בנוי. אמנם לעיתים הגבול הוא טבעי כמו שאומרים, נהר, אוקיינוס, או תצורה ביולוגית שמאפשרת הזדווגות, ולעיתים הגבול הוא טבעי במובן החברתי שלו. כלומר המנגנון המבדיל, מבחין ומדיר הוא לעתים לא אוקיינוס אלא יותר שלולית. למשל, פורום מנכ"לים הוא מועדון סגור למי שאינו מנכ"ל, ולכן הזדמנויות שנוצרות שם, לא פתוחות לכולם. אז יתרעמו המנכ"לים ויגידו, שעבדו קשה למען יצירת הגבול הזה, בינם לאחרים, ולכן הם, או הרופאים לא חשוב, הם הקבוצה הסגורה מטעמים צודקים - לא משנה מחיר התחזוק, ראו מחיר הביטחון לתחזוק קבוצת היהודים הישראליים מאוחדת. אך כפי שהתווינו כאן, אם נמשיך לספור מעבר לאחד, ונראה את השני, גם השלישי מופיע בצורת הפער וכן הרביעי בצורת הגבול בפועל (תירוצים, סיבות, לגיטימיות או שלאו). כל המכלול הזה מהווה את האלמנט החמישי, או הרביעי שכן אינו באמת קיים כמכלול או כהתהוות בלתי נגמרת שהרי כל גבול לא באמת סגור. אפילו לא הגבול האמריקאי או הישראלי, או אפילו הזהותי-אישיותי. כאמור, רק ספירה מורכבת, ולא מאחידה יכולה להבחין במנגנונים מבדילים אלו, ולייצר את האפשרות לחיבורים חדשים, אתם באות הזדמנויות ואפשרויות חדשות, הרבה מעבר לרק דברים חדשים.