כלוביפת ברזל


האם אפשר לדבר על המתרחש בימים האחרונים מבלי להראות שביב של עמדה פוליטית? לדעתי לא, אז לא אנסה אבל אני יכול לנסות לתאר את אופן התיאור של המתרחש, כפי שהוא מיוצג בתקשורת, בשיח, ובציבור. 

כולם מדברים על סבב, וזה גורם להרגיש כאילו אנחנו אמורים להתרגל לכך שיהיה סבב הבא כמו שהיה קודם, בסוג של זירת אגרוף ונערה יפה שמודיעה על חילופי הסבבים. אני לא יודע לגבי אחרים, אבל לי לא נדמה שמטאפורה זו ראויה שתעבוד, ומשום מה היא עובדת. המילה סבב נשמעת ונכתבת עשרות ומאות פעמים בהיקף של כמה שעות. ועל זה יש לתהות, האם התרגלו לכך שיש מעגל של תקיפה ותגובה, התנגדות והגנה תקיפה, הלוך חזור וכן הלאה? ייתכן שכן. וייתכן שלא בכדי, אלא משום אינטרס קבוצתי מסויים. אך טרם האינטרס, עצם השימוש התדיר, מסמן רעות. הוא מסמן על כך שבישראל מגדלים דורות של ילדים, מאות אלפים של ילדים (מזרחיים) שגדלים תחת חרדה מתמשכת, כדי לממן דורות של פסיכולוגים (אשכנזיים). הסבב מסמן על המשכיות, כאילו זו תופעה טבעית כמו גלגל מסתובב כך הקרב על הקיום. נשמע נרטיבי? כך המילה\מסמן 'סבב' עובדת ופועלת ומפעילה בשיח הנוכחי. ולא משנה מי משתמש בה, ערוץ 10, עיתון ידיעות או אמצעים אחרים, הסבב הפך למייצג של תקופת קרב, בה יש תוקף ומגן, ואז הפוגה, ומניין הרוגים ונזקים.  

אפרופו מניין, בישראל, מדברים על ניצחון סוחף. הצלחה מדהימה של המערכת הטכנולוגית כיפת ברזל שביעילות רבה הפכה רבים מן טילים ללא יעילים. מנגד, תקיפות יעילות של הצבא הישראלי, חיסול של חוליות ומבנים, הרג של פעילים ואזרחים, נוסף לחיסול ישראלי של פעיל בכיר שבעקבותו נורו הרקטות כתגובה. משווים את ה'סבב' למבצע עופרת יצוקה, או מלחמת לבנון השניה, שעלו הרבה יותר כסף ואנשים. מהיבטים אלו מצטיירת תמונה של ניצחון ישראלי. 
נוסף לכך, הפלשתינים מדווחים מצדם על ניצחון גם כן. הם הצליחו להמית מורא וטרור על מליון תושבים (לפי דיווחים ישראליים), ביניהם המוני הילדים שיגדלו עם זכרונות גופניים של חרדה. וכמו כן בכלל לא השתמשו בנשק האמיתי שלהם, טילים בטווח שיכול להגיע לתל אביב ופאתיה. 

המצב מהווה סתירה חזקה ללוגיקה הקלאסית של אריסטו, לפיה לא יכולה להיות סתירה בין אמירות, ולא אמצע ביניהן. כמו במהלך מלחמת העולם השניה, הדיווחים מסטלינגרד היו שקולים בין ניצחון רוסי לשליטה גרמנית. משותף לישראלים ולפלשתינים היא התפישה של מוכנות לסבב נוסף בו הם צפויים לנצח. לצד השני אין חשיבות גבוהה במיוחד במאזן השיקולים הזה. 
במקום לדבר על האחר, מודדים אותו ביחס לעצמי. הדיון הציבורי מתרכז כולו במספרים, להלן חלק מהם:
אחוזי ההצלחה של מערכת כיפת ברזל היו בין 75 ל-80.
היו 250 שיגורים, 167 נפילות, 25 הרוגים פלשתינים (ו-76 פצועים), 0 ישראלים (להוציא את המליון החרד). כמו-כן כמו בכל עסק, מתעסקים בעלויות, וכאשר מושווים 3 ימי קרב ל22 ימי הלחימה של עופרת יצוקה שעלתה 4 מיליארד שקל - מוכנה הדרך לפתרון האולטימטיבי וכן המסקנה שכביכול מתבקשת, והיא זו המוצהרת: כיפת ברזל היתה הבסיס לניצחון. היא עקרה תקיפות אויב, ומנעה התערבות קרקעית שהיתה גובה חיי אדם, וכן פנתה את האפשרות לתקיפות אוויריות ממוקדות. מכאן כבר מסתמנת המחשבה על מיגון כל המרחב הישראלי בכיפות ברזל, למניעת התקפה אפשרית על ידי טילים מן הסוגים הללו.     

 הדיון הטכנולוגי-טכנוקרטי, שעוסק ביעילות, יכולות, תכליות ותפוקות - מסתיר את הדיון בבעיות העיקריות והעקרוניות או מבניות של המאבק כולו, ואל לנו ללכת שולל אחר השיח והדיון הזה. בעיות כאלה מרוכזות סביב שני מוקדים: הציר הפלשתיני והציר האיראני. הראשון, בזירה הפנימית, מלווה בכך שתנועת חמאס לא היתה פעילה בירי הנוכחי, ופעיליה אף היו שותפים לאכיפת הפסקת האש ותיווכה. כמו בעסקאות קודמות דוגמת שליט, גם המצרים תפסו מקום שלישי ומרכזי בתיווך להפסקת האש. על פניו תיאור זה יכול להשמע לבבי אפילו, תנועה שמצעה הרשמי המוצג באמנת חמאס הוא השמדת ישראל, ושנים התנגדה להכרה בישראל כיישות רשמית וברת-קיימא, פועלת לשם הפסקת הירי על ישראל. נכון, יאמרו הסקפטיים, אך הם עושים זאת לשם ייצוב שלטונם שלהם בעזה והם לא רוצים שהפלגים הימניים יותר, הדתיים יותר, העניים והקיצוניים יותר יתחזקו על חשבונם, ויצטיירו באוכלוסייה כמי שלוקח המושכות על סוסי ההתנגדות לישראל. 
המבנה הזה מזכיר, כפי שציינו חלק מהפרשנים (מבלי להתייחס למסקנות המתבקשות, אלו שדורשות חשיבה מסדר משני ומעמיק טיפה יותר), את היחס בין הפת"ח והחמאס מלפני שני עשורים בערך. אז, פת"ח פעל וניסה ברצינות כנה להפסיק את הלחימה והפיגועים נגד ישראל, שבשמם חמאס קנתה את שמה הנוראי. אולי זה המקום גם להזכיר שישראל בעצמה ממנה ותרמה לפעילות של השייח יאסין ומקימי חמאס עוד בסוף שנות השמונים כאשר עסקה התנועה בפעילות חברתית ענפה ברמה קהילתית של שירותי מחסה, חינוך, צדקה וכיו"ב. כך חשבו בקבינט הישראלי, בכוחם יהיה לחזק את המתונים יותר על חשבון מי שנתפש האויב הגדול, הרש"פ וערפאת. כידוע, לאורך השנים הכסף והנשק הישראלי, אמריקני, אירופי, רוסי ואיראני התערבב באדמה שהייתה ידועה כזבת חלב ודבש. ואז חמאס לאורך השנים זכה בהכרה על בסיס ההתנגדות העזה והעקבית, ואכן ב-2006 הוכיח זאת בבחירות דמוקרטיות יותר מרוסיה של ימינו. מאז, ממשלת חמאס, הפכה למרכז, כאשר פלגים ימניים, כמו הג'יהאד האסלמאי, או וועדות ההתנגדות וכד', "מאגפות אותה מימין" ותובעות התנגדות עזה יותר, לצד אסלאמיות דתית, ולא לאומית. קבוצות אלו הן שתוקפות את ישראל בימים האחרונים בעקבות חיסול אחד מבכיריהם. וחמאס, למרות שנים של לחימה עיקשת בישראלים, מוכן לפעול למען הפסקת האש. 

גם המצרים מקומם לא זניח בכלל בכל העסק. עלייתם והתחקותם של האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס, רק מחזקת גוש רעיוני שמתחזק במצרים, עזה, וירדן. רעיון זה אינו חוקי שריעה, עולם אסלאמי או זריקת יהודים לים. גוש זה הוא גוש סוני, וזאת בניגוד לציר האירני שהנו מרכזי בגוש האסלאם השיעי. ימי הלחימה האחרונים מהווים גיוון מסויים בשבועות של כותרות איראניות על תקיפה אפשרית ו\או רצויה. איראן גם מממנת את ההתנגדות דרך תנועות אסלאמיות בעזה, וחזבאללה בצפון.  

מתיאור האירועים הנ"ל ניתן לגזור מספר מסקנות. ראשית, הדיון הטכנולוגי-וכנוקרטי, מונחה תכליות מוגדרות מראש, יעילות ומדידות מספריות הוא חלקי בלשון המעטה! לצדו, או אולי במקומו יש להדבר ולהדיין על סוגיות רחבות יותר מאשר ההצלחה של כיפת ברזל, ולנסח רצונות אחרים מאשר למגן את כל ישראל בכיפות ברזל, שכנראה ילוו בכיפות מבד. גם בתרחיש לפיו כל המרחב הישראלי מוגן מרקטות, אזי אנו מביאים בעצמנו לפיתוח של אמצעי התנגדות אחרים, אליהם נצטרך להסתגל בחיזוק קשרים וסיוע כלכלי-חומרי (הרי הכיפות משולמות בכסך סיוע אמריקני) הקושר וגורר קשר פוליטי-מדיני לארה"ב. את אותו הגיון ניתן להחיל ולהפעיל על מדיניות החיסולים של הראשים. כמו זנבות של לטאות, ולא כדי להפחית אלא להעצים את השרידות, תנועות מצליחות להצמיח ראשים חדשים, מחדש, בזה אחר זה, אחר זה, אחר זה. 
מכאן, לא יעזור לחסל, ולא יעזור למגן בכיפה. 
אבל אלו הן הטקטיקות שמרכיבות אסטרטגיה שלמה ומקיפה יותר. ביחד, הן השיח השולט, גם בתקשורת המגדירה עצמה ביקורתית (ברמה הממלכתית כמובן). אם כבר מבקרים את החיסולים והמיגונים, זה מכיוון של תקיפה עמוקה, רחבה, תשתיתית, קרקעית וארוכה יותר, שתעקור מן השורש את מוקדי ההתארגנות, חימוש ופעילות של התנועות עצמן, תוך חיסול מרבית פעיליהם. בהנחה שאופרציה כזו מצליחה לגמרי, תנועות צומחות כמו נבטים, גם ממתחת לאדמה. כל עוד יש מים וזרעים, קרי חינוך ודיכוי, יצמחו התנועות ואיתן דרכי ההתמודדות החדשות והמגוונות. כמו שאוטובוסים החליפו פצצות, ורקטות החליפות אוטובוסים, כך ראשי תנועות התחלפו ואפילו התנועות בעצמן התחלפו. כל פעם תופסות הן מקום אחר: במגעים עם ישראל, נגד מגעים עם ישראל, תקיפה של ישראל, או שילוב של השלושה. כל פעם שישראל מחסלת ראש, הוא צומח. כל פעם שהיא מממנת תנועה, היא בסוף מתקיפה. 
מכאן אפשר לחשוב ולהניח שהם, הערבים, תמיד רוצים להרגנו, ומכאן יש אפילו לחזק את ההתמגנות, בכיפות ברזל ומה לא. 

אבל קו מחשבה זה לא מתחשב בשינויים איזוריים ופוליטיים אשר מתהווים לנגד עיננו. הדרך היחידה לדבוק בקו מחשבה מתגונן, ומתקרבן, לפיו הישראלים תמיד בעמדת המותקף, ואז המתגונן, היא לדבוק באלוהים או במדינה. ואז מבקשים מאיתנו לחוקק חוקים שיאכפו התנהגות בזמן חירום של צפי נפילה, וחוקי פיצוי לעסקים ותושבים. עוד מבקשים לחזק את מערך ההגנה האווירי, נגד רקטות פלשתיניות או טילים איראניים. בכל אופן, העלות הבטחונית מובטחת, וכן המערך ההגנתי של צהל בחשיבות הכלכלית שלו כמעסיק הגדול במדינה, של אנשים ותעשיות כאחד. הקשר בין הפוליטיקה של הגנה וההתקפה, לכלכלה הצבאית והמערך התעסוקתי-וטכנולוגי העצום שמקדם תעשיות שלמות ותאגידים בינלאומיים כמו תע"ש, אלביט ועוד - הוא שמסוכן ביותר.

ההיגיון הזה מנחה ומפעיל את יחסי החוץ והפנים של ישראל, אבל ביחסים הזויים לגמרי. לשם המחשה, נהוג על מלחמת העולם השניה, שבה 140 איש הביאו להריגתם של 140 מיליון. כך כמה מנכ"לים ורמטכ"לים, יחד עם פוליטיקאיים ואנשי תקשורת, מעצבים את הלחימה, הדימויים והשיח הציבורי, מכניסים לנו מילים לפה ומחשבות לראש. מציעים לנו בכוח ההכרח את האופן והמושגים לעצב דרכם את ההמשגה של האירועים. סבב, ניצחון, יעילות, כיפת ברזל - אלו ועוד מקבעים מחשבתנו בכלוב ברזל של רציונאליות ציונית-לאומית. אנחנו לא שואלים את השאלות החשובות: כיצד מתחברים ומתקרבים לאחים במצרים, ולחמאס, אשר חלאד משעל שהיה יעד לחיסול, עתיד לשבת בשולחנות הדיונים מול שולחי מחסליו כבעל תפקיד ראשי בממשלה הפלשתינית. שאלות רחבות יותר חייבות לכלול את איראן אך להסיט את הדיון בין המאבק מבפנים והמאבק מבחוץ. המאבק באיראן אמנם מצטייר כהכרח אך מדוע זאת? אין התגברות ברצון לתקוף את ישראל. אלא יש רצון ישראלי לתקוף מחשש להשלמה של פצצה איראנית. אך גם במקרה זה, ההיגיון של הנשק האחד שהנו אסור הנו בבחינת בדיה. תמיד יומצא נשק חדש כל עוד יש רצון להמציא אחד כזה. כל המאבק הכלכלי העצום שעולה לנו ביוקר המחיה דרך חביות נפט ומוצרים אחרים, המאבק במעגל סגור הוא לא מציאות הכרחית אלא תוצאה מבנית (לא מתוכננת לגמרי) של אינטרס מורכב של חברות ותעשיינים כמו פוליטיקאים ועיתונאים. המשלמים את המחיר הם האזרחים כולם במיסים מטופשים ועליות מחירים מורגשות שמביאות ל'מהפכות חברתיות' בדלק, מים, חשמל וירקות. מחיר נפשי גם משלמים תושבי הדרום שחווים מציאות וירטואלית לגמרי, כחלק ממשחק האגרוף, והם הקהל עליו נשפך הדם, אלא שזה הדם שלהם, של בניהם. זה הכסף שלהם שמממן את התכניות שמציע צהל כדי לחסל את האנשים שעומדים בראש תנועות, אז ראשים חדשים קמים, כי ההתנגדות עדיין חיה. למה היא חיה? כי מליוני אנשים סובלים יומיום ולא 3 ימים כל סבב. הם מי שחי-לא חי בעזה. והם יצמיחו התנגדות חדשה כל עוד לא טוב להם, ולא טוב להם כי צהל מקפיד למרר את חייהם השגרתיים, בעוצרים, סגרים, מחסומים ותקנות שלא הופסקו מאז 48'. 

ככל שיתחזק הדיון והפועל הטכנולוגי-טכנוקרטי כך ירחק הפתרון או הדרך אליו תהפוך לערפל סמיך. יש להתייחס
לסוגיות רחבות של האביב הערבי, שינויים במצרים והתחזקות הדת במצרים, שיכולה ליצור כפי שכבר עושה חודישם קשרים חדשים בעזה, וכן התקרבות בין חמאס לירדן, שהיתה בבחינת הבלתי אפשרי, כעת בלתי נמנעת. טורקיה ואיראן, מעצמות ציויליציונית בעלות היסטוריה ארוכת שנים (פרס ועות'מאן) ויריבות אולי אפילו שונאות במידה שיכולה להתחרות בזו הישראלית כלפי הערבים, מכוונות לדריסת רגל נוכח השינויים באיזור. ישראל חייבת להערך בהתאם ולצאת ממעגל חשיבה וביצוע סגור שמודד את האחר ומתעלם ממנו, כי הוא יריב פעיל במרחב המשותף. בצורה זו השיח הישראלי תמיד ישאר כבול בכלוביפת הברזל. נרצה למגן, ונחשוב שאנו קורבן, נשלם על זה בחיים, אנשים וכסף, תוך שביומיום, בין כל סבב לסבב, ישנם כמה, מובחרים, שחיים כמו מלכים, בעוד אנחנו, צריכים לעבוד כדי לממן ממ"ד. ואז לבחור בהם שוב כי יש להם תכנית ייעול המשק, או ייצובו, צמצום פערים, אופק חדש בחינוך ומערכת משוכללת לתפישת מחבלים. 
מתי יבין האדם הפשוט בישראל שהוא המבצע בשגרת יומו את הפוליטיקה הזו. התכוננות לסבב הלחימה, שמעלה את עלויות חייו במיסים ומצרכים, גובה את מיטב בניו תמורת סיכות ומגנים, אך מכסה זאת במעטפת של מספרים, שמות קוד, סטטיסטיקות, טכנולוגיות, מדדים ומטרות. מתי יבין שאת חיינו אנו מקדישים למטרות אחרים? בחיים ובמוות. 

הוגה המשפט הגרמני (והנאצי) קרל שמיט כתב בשנות ה-30 על התיאולוגיה הפוליטית, כאשר ההבחנה בין אויב וחבר תמיד בעלת הקשר דתי-תיאולוגי, אם תרצו אמוני. את זאת יש רק לחבר להיגיון של כיפת ברזל, רציונאליות בטחונית פוליטית-תיאולוגית, שזורה כלכלה וחברה השרויות במצוקה בשגרה, ובחירום, שאת חוקיו לא הפסיקו (חוץ משישה חודשים), כאמור, מאז 48'. כזהו הכלוב של חיינו בישראל שסוטה ימינה, והופכת ציונית יותר, דתית יותר. אך יחד עם זאת גם יהודית פחות, אנושית פחות ודמוקרטית -הרבה פחות. 



Comments

Popular posts from this blog

גזור ושמור 2: הרהורים פילוסופיים על מה יהיה אחרי-הקורונה

מהגרי כל העולם: התאחדו! מגלובליזציה מזויפת לעולם הקומוניסטי האחד

Ten Corona Lessons (For Now, and a Better Future)