מהי גישה ביקורתית?

                              

המילה ביקורת החלה להיות חשובה בהגות המערבית אצל היוונים. סוקרטס ואחריו אפלטון הדגישו את הערך העליון של הספק כביקורת. אמנם, אצל עמנואל קאנט משתנה המשמעות של המילה. כבר לא ההבחנה בין הנכון לשגוי או בין הטוב לרע, אלא הבחנה חדה ועקרונית (כגבול ותנאי) בין מה שאפשרי לבין מה שבלתי-אפשרי (לדעת). שינוי זה משמעותי בהדגישו את גבולות הידע, כגבולות העולם. הפילוסוף היהודי ויטגנשטיין נעץ משמעות זו סביב השפה כי לפיו גבול העולם הוא גבול השפה. עם קאנט והמסורת המודרנית, ביקורתי נסוב את שאלת התנאים לידע, וכפי שנראה זו שאלה גם של שפה. אולם בניגוד לקאנט נטען דווקא לאינסופיות המחשבה, כי אין שום דבר שאנו יודעים מראש שאיננו יכולים לדעת. ולכן במקום הנכחת סופיות הקיום בחפיפתו לסופיות המחשבה - נצעד בדרך ההפוכה - לאינסוף הכפול של שניהם - שבאמצעו אירוע.

פייר בורדייה כתב בהרהוריו הפסקליאניים, שכאשר היא פשוט עושה את המוטל עליה, "הסוציולוגית שוברת את מעגל הקסמים של הכחשה קולקטיבית. על ידי עבודה בכיוון 'חזרתו של המודחק', על ידי הניסיון לדעת ולהפוך לידוע מה שעולם הידע לא רוצה לדעת אפילו על עצמו..." (2000: 5). מכאן אני יכול להמשיך ולתהות כיצד לקרוא זאת לאור השאלה מהי גישה ביקרותית, אליה במידה לא מבוטלת משתייך בורדייה.

גישה פשטנית תקרא זאת בצורה שיש לסוציולוגית פריבילגיה לנקודת מבט שאין לאחרים, ומכאן גישה לידע נסתר, אפילו מן הידע עצמו. היום מקובל לבקר אמירות מסוג זה על עצם היותן מתיימרות ליכולת והגישה למקורות נסתרים. לא בכדי זה נשמע כל כך מיסטי.

קריאה אחרת (לא מעצם הסכמתי לביקורת עליה נתהה האם בכלל היא ביקורת?) תלך בכיוון הפסיכואנליטי אליו מרפרר כל כך בורדייה. לפיה, בעבודת הסוציולוגית, בפרקטיקות המחקריות שלה, מוטבע החותם להחשיב ולפרש גם מה שיכול להיות מכונה 'התנגדות', וכן את עצמה ועמדותיה שלה, כחלק מן מערך האלמנטים בשדה הנבחן. כלומר, לא רק שהסוציולוגית משעה את הביקורת האינסטינקטיבית שלה ביחס לעמדות אחרות, היא גם מקבלת לתוך מערך הנתונים את הביקורת מן החוץ.  

במילים אחרות, לדעתי, גישה ביקורתית מתחילה כאשר הגבולות מתערערים. בין החוקר לנחקר, ובין הגבולות שכל אחד מהם, או מהסובבים אותם, בשיח ובפקרטיקה, משרטטים ומתחזקים. למשל, מקובל לחשוב בציבור שהשמנה נובעת מאכילת יתר ו\או נטייה גנטית-משפחתית. את מקורות התופעה – השמנה – מוצאים בגורמים – אישיים וביולוגיים. מכאן, גישה ביקורתית, תראה בתופעה, כולל גבולותיה המשורטטים חלק ממערך רחב יותר של: נטייה לגיטימית לשימוש הביולוגי והאישי להסבר תופעת ההשמנה, וההדחקה לכלול למערך ההסבר ידע שאינו מתחומים אלה, למשל חברתי (אתני, מגדרי או מעמדי), ואינו לגיטימי.

הביקורת הנה הכללת גם מה שנחשב מחוץ לגבול ואינו נכון\רלוונטי\אפשרי לתוך מנעד ההסברים המוצעים, תוך ציון ברור של הקשרים המיוצגים (או מודחקים) כסתירות אנטינומיות. מכאן עולה שמעבר ל'ספק', ביקורת קשורה למושג השלילה עליו הרחיב הגל. זה גם פיתח את המושג שלילת השלילה, המביא אותנו להבחנה בין ביקורת אימננטית וטרנסנדנטלית.

ביקורת הופכת טרנסנדנטלית כאשר מושא הביקורת מבוסס לא על פי הקריטריונים שלו, אלא על פי אלו שמחוץ או מעבר לו. אלא שכדי לא להסתבך בויכוח מי קובע מה מחוצה לו, נבחר פרגמטית לומר שככל שיותר אנשים יסכימו על גבול מסוים, בין הרצוי (לבן) למצוי (שחור), בין הלגיטימי (חייל) לבין שאינו לגיטימי (מחבל) וכיו"ב, יוכל הסוציולוג להמשיך ולחקור את התכוננות הגבול הזה והפרקטיקות השונות שמשמרות אותו ככזה, תחת ההנחה הפרגמטית שהוא קיים. אז, מבקר אימננטי לא יבחר רק להתנגד, ולומר: אני לא מסכים אתך מסיבותיי שלי. אלא, במקום, הוא יאמר: אני מסכים אתך, אבל פה יש לך סתירה, וזה חסר לך, שם יש קפיצה לוגית וכד'. הקושי בסוג האימננטי, היעיל יותר, של הביקורת, הוא המצב המחקרי של 'הבנה חסרת הזדהות' במקום המצב השגרתי של 'הזדהות חסרת הבנה'. כלומר חילוץ המובן מתוך התוכן (הסותר, לא שלם) הסימבולי ללא החלקה במדרון ההזדהות עם הדימוי (המדומיין והשלם) שתוכן זה יוצר.

על המבקר האימננטי מוטלת אם כן חובה כפולה: לדבר את שפת המבוקר, ולחרוג ממנה החוצה, כך למוטט את הגבול עליו נשען המבוקר, כפי ששם זאת ז'יל דלז' ב-1993:

  .The limit is not outside language, it is the outside of language 
מכאן, במונחיו הפסיכואנליטיים של בורדייה מהציטוט הפותח, נראה שזהו מעין אותו מפגש שפוגש המטופל אצל המטפל (הלאקאנייני לפחות), או החברה במפגשה עם חוקרים מן הסוג של סלבוי ז'יז'ק. 
בעצם, מה שעשיתי כאן, הוא ביקורת אימננטית של העמדה לפיה מן המשפט של בורדייה משתמע שיש מטא-שפה, אליה יגיעו הסוציולוגים על ידי יכולות מסתוריות, או מפתחות קסמים למצבורי ידע חבויים.