על טורקיה ומעבר לה \ אלן באדיו
על טורקיה ומעבר לה \ אלן באדיו \ 19.6.13
אחוז גבוה מהנוער המשכיל בכל רחבי טורקיה מנהל כרגע תנועה רחבת-היקף נגד מעשיה המדכאים והשמרנים של הממשלה. זהו רגע חשוב ביותר אותו כיניתי "לידתה מחדש של ההיסטוריה". במדינות רבות סביב העולם, נוער תיכוני ואוניברסיטאי, הנתמך על ידי חלק מהמשכילים ומעמד הביניים, מעניק חיים חדשים להצהרתו של מאו: "זה צודק למחות". הם כובשים את הכיכרות והרחובות, מקומות סימבוליים; הם צועדים, קוראים לצדק, "דמוקרטיה אמיתית", וחיים חדשים. הם דורשים שהממשלה תשנה את הפוליטיקה השמרנית שלה או שתתפטר. הם מתנגדים להתקפות האלימות של משטרת המדינה. אלו המאפיינים של מה שכיניתי התקוממות מיידית: אחד הכוחות הפוטנציאליים לפעולה פוליטית מהפכנית עממית – במקרה זה, הנוער המשכיל וחלק ממשתכרי הבורגנות הזעירה – מתקוממים, בשמם הם, נגד המדינה השמרנית. אני אומר בהתלהבות: זה צודק לעשות כן! אך בעשות כן זה פותח את שאלת המשך וההיקף של ההתקוממות. זה נכון לעשות משהו, אך מהי הסיבה האמיתית לכך במונחים של חשיבה, וכן לעתיד לבוא? כל הבעיה היא האם ההתקוממות האמיצה הזו מסוגלת לסלול דרך למחאה היסטורית אמיתית. מחאה הנה היסטורית – כפי שהיה במקרה של תוניסיה ומצרים, כאשר תוצאת המאבק טרם נקבעה – כאשר היא מביאה יחדיו, תחת סיסמאות משותפות, לא רק אחד אלא כמה שחקנים פוטנציאליים של פוליטיקה מהפכנית חדשה: לדוגמא, בנוסף לנוער המשכיל ולמעמד הביניים, מגזרים גדולים של נוער ממעמד הפועלים, פועלים, נשות העם, עובדים מדרג נמוך, וכד'. תנועה זו מעבר להתקוממות מיידית לכיוון תנועת מחאה המונית יוצרת את האפשרות לסוג חדש של התארגנות פוליטית, פוליטיקה שהנה עמידה, הממזגת את כוח העם יחד עם השיתוף של רעיונות פוליטיים, ומכאן הופכת מסוגלת לשינוי המצב הכולל של המדינה המדוברת. אני יודע שחלק מחברינו הטורקים מודעים לחלוטין לבעיה זו. הם יודעים בפרט שלושה דברים: שאסור שתהא טעות בקשר לסתירות; שאסור שהתנועה תשאף למסלול "התשוקה למערב"; ושזה מעל לכל הכרחי להשתתף עם ההמון העממי בהמצאת, עם אנשים אחרים מעצמם – פועלים, עובדים זוטרים, נשות העם, חקלאים, מובטלים, זרים וכד' – צורות של התארגנות פוליטית שכרגע אינן ידועות. למשל, האם הסתירה המרכזית בטורקיה כיום היא בין הדת המוסלמית השמרנית לבין חירות המחשבה? אנו יודעים שמסוכן לחשוב כך, אפילו ומעל לכל אם זה רעיון נפוץ במדינות הקפיטליסטיות של אירופה. כמובן, הממשלה הטורקית הנוכחית מצהירה בפתיחות על נאמנותה לדת השליטה. זוהי דת האסלאם, אך לבסוף זהו עניין פעוט: אפילו היום, גרמניה נמשלת על ידי דמוקרטיה נוצרית, נשיא ארה"ב נשבע אמונים בתנ"ך, הנשיא פוטין, ברוסיה, מעורב בעקביות בשידול הכמורה האורתודוקסית, והממשלה הישראלית מנצלת באופן קבוע את הדת היהודית. שמרנים תמיד ובכל מקום ניצלו את הדת כדי לאסוף חלק מההמון העממי לממשלתם; אין שום דבר "מוסלמי" ספציפי בקשר לזה. ואין בשום אופן לתת לזה להוביל לייחוס ההתנגדות בין דת לחירות המחשבה כסתירה המרכזית של המצב הנוכחי בטורקיה. מה שיש להבהיר הוא שניצול הדת, משרת בדיוק כדי להסתיר את השאלות הפוליטיות האמיתיות, כדי להאפיל על הקונפליקט הבסיסי בין האמנציפציה [שחרור] של ההמון העממי לבין ההתפתחות האוליגרכית של הקפיטליזם הטורקי. הניסיון מראה שהדת, כאמונה פרטית, אישית, היא בשום צורה לא בלתי-הולמת התחייבות לפוליטיקה של אמנציפציה. לבטח זהו הכיוון הסובלני, שדורש רק שהדת וכוח המדינה לא יתבלבלו ושאנשים יבחינו בעצמם בין אמונות דתיות והתחייבויות פוליטיות, שההתקוממות המתרחשת כרגע חייבת לקחת כדי לרכוש שעור קומה של מחאה היסטורית ולהמציא מסלול פוליטי חדש. באותו האופן, חברינו יודעים לגמרי שמה שכרגע נוצר בטורקיה אינו יכול להיות התשוקה למה שכבר קיים במדינות עשירות, חזקות, כמו ארה"ב, גרמניה וצרפת. המילה "דמוקרטיה" במובן זה היא עמומה. האם אנשים רוצים להמציא ארגון חדש של החברה, הנע לכיוון שוויון אמיתי? האם הם רוצים להפיל את האוליגרכיה הקפיטליסטית שהממשלה "הדתית" היא משרתה, ואילו הפלגים הלא-דתיים, בטורקיה ובצרפת, שהיו בעבר, ויכולים להיות שוב, משרתיה הלא פחות יעילים? או שהם רק רוצים לחיות כמו שחי מעמד הביניים ברוב המדינות המערביות? האם הפעולה מונחית על ידי האידיאה של אמנציפציה עממית ושוויון? או על ידי האיווי ליצור מעמד ביניים מבוסס ומוצק שיהיה המפרנס העיקרי של דמוקרטיה "בסגנון מערבי", כלומר, כפוף לחלוטין לסמכות ההון? האם הם רוצים דמוקרטיה במובנה הפוליטי האמיתי, קרי כוח ממשי של העם האוכף שלטונו על בעלי ההון והאדמות, או "דמוקרטיה" במובנה המערבי הנוכחי: קונצנזוס סביב הקפיטליזם האכזרי ביותר, בהינתן שמעמד הביניים יכול להרוויח ממנו, לחיות ולדבר כאוות נפשו, מאחר שהמנגנון העסקי המהותי, אימפריאליזם, והרס העולם אסור שיופרו? בחירה זו תקבע האם ההתקוממות הנוכחית היא רק מודרניזציה של הקפיטליזם הטורקי והאינטגרציה שלו לשוק העולמי, או האם היא באמת מכוונת לקראת פוליטיקה יצירתית של אמנציפציה, הנותנת תמריץ חדש להיסטוריה הכללית [אוניברסלית] של הקומוניזם. והקריטריון הסופי לכל זה הוא בפועל די פשוט: הנוער המשכיל חייב לקחת הצעדים שיקרבו אותו לשחקנים הפוטנציאליים האחרים של מחאה היסטורית. הם חייבים להפיץ את התלהבות תנועתם מעבר לקיום החברתי שלהם. הם חייבים ליצור את התנאים לחיים עם ההמון העממי הרחב, לשיתוף המחשבות והחידושים המעשיים של הפוליטיקה החדשה עמו. הם חייבים לוותר על הפיתוי לאמץ לרחוותם שלהם, את ההמשגה המערבית של "דמוקרטיה", שמשמעה: הדחף הפשוט, המשעבד, למעמד ביניים שיתקיים בטורקיה כלקוח אלקטורלי ודמוקרטי כוזב של כוח אוליגרכי המשולב בשוק העולמי של ההון והסחורות. זה מכונה: ניאוף המוני[ם]. בלעדיו, המחאה הנערצת הנוכחית תסתיים בצורת חתרנות עדינה אך מסוכנת יותר: מן הסוג המוכר לנו במדינותינו שמכבר קפיטליסטיות. אנו המשכילים והמיליטנטים בצרפת ובמדינות עשירות אחרות של המערב האימפריאלי מפצירים בחברינו הטורקים להימנע מליצור מצב כמו שלנו במדינתם שלהם. לכם, חברינו הטורקים היקרים, אנו אומרים: הטובה הגדולה ביותר שתוכלו לעשות עבורנו היא להוכיח שההתקוממות שלכם לוקחת אתכם למקום אחר משלנו, שהיא יוצרת מצב בו השחיתות החומרית והשכלית החולה ומייסרת במדינותינו העתיקות, תהיה בלתי אפשרית. למרבה המזל, אני יודע שבטורקיה העכשווית, בין כל חברינו הטורקים, האמצעים קיימים להימנע מהתשוקה להיות כמונו. מדינה גדולה זו, בעלת ההיסטוריה הארוכה, המעונה, יכולה וצריכה להפתיע אותנו. זהו המקום האידיאלי להתרחשותו של חידוש היסטורי ופוליטי. לחייו הארוכים של הנוער הטורקי ובני בריתו! לחיי היצירה של מקור חדש לפוליטיקה עתידית!
תרגם: אלירן
בר-אל
Alain Badiou on the Uprising in Turkey and Beyond
A large proportion of the educated youth
all across Turkey are currently leading a vast movement against the government’s
repressive and reactionary practices. This is a very important moment in what I
have called “the rebirth of History.” In many countries around the world,
middle school, high school, and university youth, supported by a part of the
intellectuals and the middle class, are giving new life to Mao’s famous dictum:
“It is right to revolt.” They are occupying squares and streets, symbolic
places; they are marching, calling for freedom, “true democracy,” and a new
life. They are demanding that the government either change its conservative
politics or resign. They are resisting the violent attacks of the state police.
These are the features of what I have called an immediate uprising: one of the
potential forces of popular revolutionary political action – in this case, the
educated youth and a part of the salaried petty bourgeoisie – rises up, in its
own name, against the reactionary state. I enthusiastically say: it is right to
do so! But in so doing it opens up the problem of the duration and the scope of
its uprising. It is right to take action, but what is the real reason for it in
terms of thinking, and for the future? The whole problem is whether this
courageous uprising is capable of opening the way for a genuine historical
riot. A riot is historical – as was the case only in Tunisia and Egypt, where
the outcome of the struggle has still not been determined – when it brings
together, under shared slogans, not just one but several potential actors of a
new revolutionary politics: for example, in addition to the educated youth and
middle class, large sectors of working-class youth, workers, women of the
people, low-level employees, and so on. This move beyond the immediate riot
toward a mass protest movement creates the possibility for a new type of organized
politics, a politics that is durable, that merges the force of the people with
the sharing of political ideas, and that thereby becomes capable of changing
the overall situation of the country in question. I know that a number of our
Turkish friends are perfectly aware of this problem. They know three things in
particular: that there must be no mistake about contradictions; that the
movement mustn’t pursue the path of a “desire for the West;” and that it is
above all necessary to join with the popular masses in inventing, with people
other than themselves – with workers, minor employees, women of the people,
farmers, unemployed people, foreigners, and so on – forms of political
organization that are currently unknown. For example, is the main contradiction
in Turkey today between the conservative Muslim religion and freedom of
thought? We know it is dangerous to think so, even and above all if this is a
widespread idea in the countries of capitalist Europe. Of course, the current
Turkish government openly claims allegiance to the dominant religion. It is the
Muslim religion, but ultimately that’s only a minor issue: even today, Germany
is governed by Christian democracy, the President of the United States takes
the oath of office on the Bible, President Putin, in Russia, constantly panders
to the Orthodox clergy, and the Israeli government constantly exploits the
Jewish religion. Reactionaries have always and everywhere used religion to
rally a part of the popular masses to their government; there’s nothing
particularly “Muslim” about this. And it should in no way lead to regarding the
opposition between religion and freedom of thought as the main contradiction of
the current situation in Turkey. What should be made clear is that the
exploitation of religion serves precisely to conceal the real political
questions, to overshadow the basic conflict between the emancipation of the
popular masses and the oligarchical development of Turkish capitalism.
Experience shows that religion, as personal, private belief, is by no means
incompatible with commitment to a politics of emancipation. It is surely in
this tolerant direction, which requires only that religion and state power not
be confused and that people distinguish in themselves between religious belief
and political conviction, that the uprising currently underway must move in
order to acquire the stature of a historical riot and invent a new political
path. Similarly, our friends are perfectly aware that what is currently being
created in Turkey cannot be the desire for what already exists in the rich,
powerful countries like the United States, Germany and France. The word
“democracy” in this regard is ambiguous. Do people want to invent a new
organization of society, headed toward genuine equality? Do they want to
overthrow the capitalist oligarchy of which the “religious” government is the
servant but of which anti-religious factions, in Turkey as in France, have
been, and can become again, the no less efficient servants? Or do they only
want to live the way the middle class lives in the major Western countries? Is
the action being guided by the Idea of popular emancipation and equality? Or by
a desire to create a solidly established middle class that will be the mainstay
of a Western-style “democracy,” that is, completely subject to the authority of
Capital? Do they want a democracy in its genuine political meaning, namely, a
real power of the people imposing its rule on landlords and the wealthy, or
“democracy” in its current Western meaning: consensus around the most ruthless
capitalism, provided that a middle class can benefit from it and live and speak
as it wishes, since the essential mechanism of business, imperialism, and the
destruction of the world won’t be tampered with? This choice will determine whether
the current uprising is just a modernization of Turkish capitalism and its
integration into the world market, or whether it is truly oriented toward a
creative politics of emancipation, giving new impetus to the universal history
of Communism. And the ultimate criterion for all this is actually quite simple:
the educated youth must take the steps that will bring them closer to the other
potential actors of a historical riot. They must spread their movement’s
enthusiasm beyond their own social existence. They must create the means of
living with the broad popular masses, of sharing the thoughts and practical
innovations of the new politics with them. They must give up the temptation to
adopt, for their own benefit, the “Western” conception of democracy, meaning:
the simple, self-serving desire for a middle class to exist in Turkey as an
electoral and falsely democratic client of an oligarchic power integrated into
the world market of capital and commodities. This is called: liaison with the
masses. Without it, the admirable current revolt will end in a subtler and more
dangerous form of subservience: the kind we are familiar with in our old
capitalist countries. We intellectuals and militants in France and other rich
countries of the imperialist West implore our Turkish friends to avoid creating
a situation like ours in their country. To you, our dear Turkish friends, we
say: the greatest favor you can do for us is to prove that your uprising is
taking you to a different place from ours, that it is creating a situation
whereby the material and intellectual corruption in which our sick old
countries are languishing today will be impossible. Fortunately, I know that in
contemporary Turkey, among all our Turkish friends, the means exist to avoid
the erroneous desire to be like us. This great country, with its long,
tormented history, can and must surprise us. It is the ideal place for a great
historical and political innovation to occur. Long live the uprising of Turkish
youth and their allies! Long live the creation of a new source of future
politics!
Comments