Virtual SOCIOLOGY

  בימים אלה, העולם צופה מקרוב באוקראינה. חלקים בהתפתחויות האחרונות, מעל לכל הניסיונות החוזרים של הממשלה להשתמש באלימות כנגד מפגינים שלווים, מעלים חששות כבדים. אנו, נציגים של הקהילה האקדמית הבינלאומית, מוטרדים במיוחד מהעובדה שאלימות והטרדה לעתים קרובות מכוונים לנוער, לעתים קרובות מאוד לעיתונאים, לתלמידי אוניברסיטאות ולסגל זוטר. התנהגות כזו מצד הממשל האוקראיני היא הרסנית, הן לממשל עצמו והן לעתיד המדינה שהוא מייצג. בניגוד לממשלה, החברה האוקראינית הציגה בגרות אזרחית נערצת. נחישותה לשמר את מחאתה בתוך תחום החוקיות ודחיית האלימות היציבה שלה הם מופת להגנת זכויות אזרח. היום, מיידן האוקראינית מייצגת את אירופה במיטבה – מה שהוגים רבים בעבר ובהווה רואים כערכים אירופים פונדמנטליסטיים. אנו יוצאים בקריאה לממשלות שלנו ולארגונים בינלאומיים לתמוך באוקראיניים במאמציהם לשים סוף למשטר מושחת ואכזרי ולפגיע וּ ת הגיאופוליטית של מדינתם. אוקראינה צריכה תכנית מעין-מרשל שתבטיח את מעברה לדמוקרטיה מלאה ולחברה עם זכויות אזרח מובטחות. בהרחבת מדיניות חדשה לקראת אוקראינה, אנו מציעים לערוך הבחנה בין הממשלה האו...

אומרים שפוליטיקאים עושים 'ספינים' ו-'שיפטים', ומזגזגים מימין לשמאל וחזרה. כך אמרו על ליברמן, על שרון, על בוגי ועל אחרים. אך האם אלו באמת שינויים, או שרק הכינויים בעצמם הם שמסמנים 'שינוי'? כדי לבדוק זאת יש לחזור ולבחון את ההגדרות הבסיסיות של השדה הפוליטי. באופן מסורתי צד הימין מזוהה עם הכוח וצד השמאל עם הביקורת. לכן הליכוד משווק ביטחון והשמאל משדר אופוזיציה ואלטרנטיבה. אך מה חוזקן ותוקפן של הגדרות אלו בתקופת 'הפוליטיקה החדשה', כאשר נטען שכבר אין (שניים של) ימין ושמאל, ושהכול סובב את (האחד של) המרכז? כאן יש לבחון שוב מהו כוח ומהי ביקורת. כנראה, השניים מצויים במערכת יחסים. עד כה קיימות רק שתיים וחצי הגדרות לביקורת: הבחנה והפרדה בין דעה לידע, נכון או שגוי וכדומה. הגדרה זו שרדה כאלפיים שנה, עד לניסוחה של הגדרה אחרת: הבחנה בין האפשרי לבלתי-אפשרי (משום ההכרה שהנכון והשגוי שניהם אפשריים). הגדרה נוספת מתנסחת בעת הזו סביב הגבול של הבלתי-אפשרי ותחת ההנחה שגבול זה אינסופי. את הכוח ניתן להגדיר בהמון דרכים (פיזי, מטאפיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי), ואנ...

בישראל נהוגה מדיניות של כיבוי שרפות, וכפי שראינו במקרה של הכרמל, גם לא מדיניות מוצלחת במיוחד. זאת אולי מפני שכיבוי שרפות אינה יכולה באמת להיחשב כמדיניות. היערכות לשרפות דווקא כן. אך היערכות כפי שנראה מצריכה תכנון מוקדם, דחיית סיפוקים, דמיון וחשיבה מאתגרת. תכונות אלה נעדרות ממשלת ישראל ומנבחרי הציבור. אלו כלואים בכלוב הברזל של הארעיות. המשבר התקופתי בבית החולים "הדסה" הוא התסמין הנוכחי. גירעון עצום המאיים בסגירה, עובדים מנוצלים, שובתים ולא משולמים, והרגלים ארגוניים מונעי-הבראה הם התופעות להן גורמת הבעיה. אבל כולם יודעים איך זה (לא-)ייגמר: הממשלה תתערב, תזרים הון מייצב, ובטרם זאת ינפיק בית המשפט צו מונע שביתת "שירותים נחוצים". בחזרה לפרדוקס העתיק של שביתת המיעוט ושאלת הלגיטימיות שלה, מוכרעת הסוגיה ברגיל לטובת הרוב, החוק והקיים – לעולם לא לטובת האפשרי. הבה נבחן זאת לעומק: לגבי המדע והטכנולוגיה, ובכלל השדה של החירות האישית, נאמר לנו תדיר שהכל אפשרי, ואנו כל יום מחדש על ספה של פריצת דרך חדשה. מהנדסים גנטיים ומאיצי חלקיקים דוחפים את הצהרות הדמיון כביכול מעבר ...

שיחה עם אלן באדיו, 8.1.2014 המילה ביקורת למעשה בעלת היסטוריה ארוכה מאוד. בשפה היוונית העתיקה ישנו הפועל Critien (κριτική) ומשמעות-הסימון של Critien היא לברור, להפריד משהו טוב ממשהו רע. אז ישנה תמיד מערכת יחסים בין רעיון הביקורת לבין רעיון השיפוט; השיפוט בנוגע לדברים שונים מאוד, בנוגע לאמת ולכזב, בנוגע לטוב ולרע, למה שהולם ולמה שאינו וכד'. אז הסיפור הפילוסופי המתאים של המילה ביקורת הוא גם ההיסטוריה של סוג הפעילות המנטאלית הזו, שכוללת הפרדה בין שני תחומים או שני ערכים של החברה. ואולי הדוגמה הבהירה ביותר של חקירה ביקורתית היא אצל אפלטון בהבחנה היסודית בין דעות לבין ידע, ובסופו של דבר, בין מה שהוא חסר עניין פילוסופי למה שבתוך שדה החקירה הפילוסופית. ועל כן ביקורת – וזו נקודה חשובה מאוד – אינה ברת-צמצום לפעילות שלילית טהורה. לעתים קרובות מאוד ביקורת נמצאת במערכת יחסים קרובה עם משהו כמו שליליות ולבסוף סוג של ספקנות. ספקנות במובן של מסקנות שליליות לגמרי לחקירה המנטאלית. אך זו לא בדיוק משמעות הסימון של המילה ביקורת. עלינו לומר שבביקורת יש לנו תמיד, בטבעיות, חלק שלילי שהוא הקב...

בשבוע שעבר (ה-5.12), מיקי חימוביץ', שחזרה לשדר, שידרה בערוץ 22 את תכניתה בנושא התפשטות אוכלוסיית הדתיים בבית שמש. אך כרגיל ובצורה מאכזבת למדי, נדמה שניסיון להציל חיים צריך להיעשות עם הרבה יותר מרצון טוב. זה חשוב אך אינו מספק. דרוש גם ניתוח הפונה ליותר מאשר הרייטינג. שמא אולי לשינוי המצב, או אף לניסוח רענן של בעיה עתיקה? במקום לדבר גם על הצופה החילוני - דובר רק על הנצפה החרדי, קרי על האחר כאובייקט. באופן שגרתי לערוצים המסחריים הגדולים, נראה 'המערבי היודע' צופה על המתרחש ולעולם לא משתתף, או בוחן את עצמו בעודו מביט על כל האחרים מהר הצופים או מבמתי מרחקים. הטענות היו פשטניות למדי ושטחיות ביותר. "הם נגדנו", "הם משתלטים לנו!", "אני נולדתי כאן!", "זו זכותי!" – נשמע מוכר? לא בכדי הוא. חלוקת הצופה-נצפה, ולא רק זו שקורית נגד מסך הטלוויזיה, מכתיבה גם סדר חשיבה מסוים, ואת צורת השאלות על הדרך באותה הכתבה.    מבלי להכביר במלים, לא נאמר כלום על שהחרדים קונים דירות למשפחה ולא להשקעה - סוג והיגיון אחר לחלוטין של "התפשטות". ...

אם (בעקבות דורקהיים, מרקס, בורדייה ולאטור למשל) הסוציולוגיה היא התחקות שיטתית אחר קשרים בלתי נראים , אז פרויד כבר ציין שהלא מודע נפתח לעתים ונוטה מיד להיסגר. הוא מגיח לפרקים חולפים, כמו למשל בחלום, בפליטות הפה ובבדיחות. מכאן, אפשר לנסח ש תפקיד הסוציולוג , כשמו כן-הוא, הוא לחבר . [בגלל זה התגובה האופיינית לדברי הסוציולוג היא: "מה הקשר?!" כלומר, מה הקשר בין השאלה או הסוגיה הנבחנת, למשל עוני, לבין הטיעונים שלך על מבנה, מדינה, אידיאולוגיה ופנטזיה?!?] אנשים לא ממציאים בדיחות הם 'מגלים' אותן. כאילו הן כבר היו שם, שכובות ומוכנות לאיסוף. בדיחות והומור הם דברים חברתיים בעליל. [ברגסון כותב נפלא על הצחוק, כאנושי בלבד ומכאן חברתי]. ואפילו אם הן נאמרות על ידי הפרט, האדם היחיד "שמספר בדיחה", במובן מסוים זוהי הבדיחה שמספרת אותו, כמו שלאקאן טען בכלל על השפה. מהזוית (של) האחרת – זהו הסובייקט שהופך לאובייקט. אפילו אם בני אדם יחידים פולטים בדיחות גם החברה פולטת בדיחות, למשל ובד"כ זה קשור לפוליטיקה ומיניות: ·            כמה פוליטיקאים צר...