על החיים בת"א

"They do not know it, but they are doing it."

K. Marx

מוריס מרלו-פונטי, הפנומנולוג והפילוסוף הצרפתי, כתב זה מכבר ש'אדם לאדם מראה', ובמובן מסויים, יש משהו בדבריו – הלא אנו חיים (גם) דרך בבואתנו בעיני זולתנו, השתקפותינו דרכו, וגילויי המירור-נוירונס (מערכת מראה במוח) רק מחזקים תמונה שכזו. אם לשים זאת במונוחיו של ז'אק לאקאן, הפסיכואנלטיקאי הצרפתי, חיינו שלובים גם במשלב דמיוני. כל-זאת כדי לומר את מה שכבר ידוע ומורגש לכל – ולתל-אביביים אולי יותר – שמראית העין חשובה ונחשבת.


אך אם נפרק קצת את הפשטות המוצגת של היחסים הדמיוניים הללו (למרות ממשיותם בפועל) נווכח שתופעת ה'נראות' אינה כה אחידה כנאמר לעיל. גם כאן מרלו-פונטי מתריע בפנינו שהראיה כשלעצמה מכוונת ל'בין הדברים', ומן הכוח אל הפועל, אנו רואים אוסף של ציורים אישיים ותו-לו. השאר, והעיקר, הם ההמשכיות מחד והחשיבות מאידך שאנו, במוחינו וגופינו, מייחסים כל אחד בתורו לציורים השונים. וכדי להוריד הדברים לקרקע, אוסיף ואטען שכאמור, כולנו מציגים חזית ל'מראית-עין', אך חשוב מכך, יש להבין באיזו חזית בוחרים ומתי, לכדי איזו מטרה (ממשית או פנטזיונית) ואולי חשוב מכל, מדוע פרשנות זו של הדברים היא שנבחרה לייצג במילים את הנראה בעין. כאשר אני, כגבר, רואה בחורות בת"א, אני מסיק באופן מתבקש מספר מסקנות פשוטות שחלקן אף לא מודעות. מה שייחודי לי, ולכל אחד אחר, היא הפרשנות של הציור העירוני הזה, 'שתי בחורות בבית-קפה' – בזבוז זמן נלוז? או שמא יחסים אמפתיים נחשקים? תלוי.
כך בת"א, בעיר ללא הפסקה, גם ההצגה לעולם נמשכת, וכך גם מסכת הפרשנויות.


בסה"כ רצוני לומר, שנשמעים דברים רבים נגד אופיה של העיר תל-אביב (ואולי גם הבחורים שבה), ואני, בתור מי שנולד בעיר הזו, מבקש להציג את הדברים לאשורם.
הטענות שנשמעות מלוות פעמים רבות במילים ניכור, ריחוק, ריקנות, שטחיות, חזרתיות, בועתיות ושאר מסמנים בעלי נימה שלילית. כנגדם, אבקש להציג את המסמנים הללו באור שונה, וליתר דיוק, לחשוף את אופיים האמיתי.


בעקבות לאקאן, אקבל את ההנחה האונטולוגית בדבר הסובייקט (האנושי) המשוסע, זה בעל החסר האינהרנטי (עוד ממפגשו וכניסתו למשלב הסמבולי, של השפה והחוק) – המונע ע"י דחף לפנטזיה שאמורה למלא את החסר שנגרם לו במשלב הממשי. כך שבשדה החברתי בישראל, אדם נולד לתת-שדה שמרגע לידתו מכתיב את מנהגיו ומטביעם באדם בעל-כורחו וללא עוררין. גם הנוער המרדן הוא סימפטום של תת-שדה שכזה, על-אף התגובה שיכולה להתפס כמהפכנית. על השדה והסימפטום עוד ארחיב בהמשך.
עוד מלשונו של פייר בורדייה, הסוציולוג הצרפתי, ההאביטוס בגופינו מתהווה ללא אפשרות של בחירה חופשית כמו שהיינו אולי מצפים לחשוב. ואם נדמה זאת בעקבות אן סווידלר לארגז-כלים, אזי כל האביטוס נוצר בתת-שדה חברתי ומכתיב גבולות גזרה, או (טווח) כלים לשימושו של בעל ההאביטוס. כאן אכן נכנסת הבחירה שלנו לשימוש, כך שאדם בכל זאת בוחר אם לבחור בכלי זה או אחר מתוך הארגז שתת-השדה התרבותי-חברתי הציע לו. ההאביטוס הקיבוציניקי שונה מזה של העירוני, הפרברי שונה מהמרכזי, העשיר שונה מהעני.
בת"א, מתהווה לו האביטוס בורגני-מטרופוליני טיפוסי נוסח ניו-יורק, בקנ"מ קטן בהרבה, וכמובן לא ללא אדפטציות (אתנו)לאומיות. הכלים שבארגז התל-אביבי הם מגוונים ביותר, ואולי המגוונים ביותר בישראל. חלק מנהלים וביורוקרטים שגרים בצפון, ואחרים אמנים מפלורנטין. במרכז גרים מי שיכול, ומי שעובד בד"כ במתן שירותים. על הדרום עדיף שלא להרחיב בהזדמנות זו (למה להתעצבן?).
לא בכדי הרי ישנה נהירה 'אופנתית' של צעירים פוסט-צבאיים לעבור 'העירה'. מוזר לגלות, שאת ההשקעה המנטלית הממשית שלהם – נוטים הם להפקיד בשערי העיר, ולהכנס למן האביטוס דמיוני של 'תל-אביבי'.
כאן יש להידרש לשאלה מדוע אכן קיימת אופנה שכזו? לטעמי, זאת משום שת"א נתפשת בחברה בישראל כמסמן של חופש, אפשרויות, פתיחות, שגשוג וחשוב מכל - התגלמות החדש (ז'אק אלן-מילר, ממשיכו של לאקאן, מצא את הדחף ל'חדש' בבסיס הסימפטומטי של התרבות העכשווית). יש להדגיש את הניגוד הגמור של מסמנים אלה להרגשת האכזבה מפיהם של 'מאוכזבי העיר' (בד"כ רק) לאחר מספר חודשים של מגורים בעיר – כפי שתוארה לעיל, באשכול המסמנים ה'שליליים'.
מה שתואר בקצרה זוהי דינמיקה של 'התענגות' (=סיפוק עודף וטעון לכדי כאב). הפנטזיה התל-אביבית אכן מבטיחה אושר, חידוש, חופש, זוגיות, שגשוג, והאמת גם הנאה (אולי יימצא הפרטנר המושלם בעיר הגדולה?). כל אלו מביאים לתפישה שביכולתם למלא את החסר שתואר קודם לכן כאינהרנטי לסובייקט האנושי באשר הוא. אין זה שונה מהמצב בערי אירופה דוגמאת וינה, לונדון, ברלין או פריז אליהן נהרו מאות אלפים בזמן 'המהפכה התעשייתית', וזה בדיוק המקום אליו כדאי להכניס תובנות לאקאנייניות.
הוא זה שמזהירנו, כפי שהזהיר את הסטודנטים המרדנים של מאי 68' בצרפת, שזוהי רק עוד פנטזיה. ממש ככל האחרות – ניצבת בשיא האימפוטנטיות מול כיבוש החסר. אפשר לדמות אם-כך את ה'תל-אביבי' ל'מגניב', שגם אם יחפשוהו בנרות, יתגלה מבוי סתום ואמביוולנטי של עמימות שרשרת המסמנים – בכל מקום הגדרתו משתנה. אין אפשרות להכין מתכון ל'מגניבות', וגם לא ל'אווירת המסיבה', וגם לא ל'עיר המושלמת', וכך נותרים המנסים בידיים ריקות כביכול, ופנטזיה איפוא מחוררת.
אני לא טוען שכל מי שעובר לת"א עושה זאת ברדיפה בלתי-מודעת אחר פנטזיה של שלמות. זה יהיה סילוף והשטחת הדברים. ואולי דוגמא תיטיב להציג את דבריי.


באחד מימי שישי של נעוריי, בזמן ביצועו של (עוד) טקס סוציליזציה מסוג 'שינקין בשישי' (ממש כמו טקסים אחרים, של ים ומסיבות למשל), בדרכינו לשינקין שאלה אותנו נערה חיפאית איפה זה שינקין, ושהראנו לה, תגובתה הייתה "זה הכל?!~?" וכמובן, אנחנו צחקקנו לנו. באמת מצחיק ששתי התגובות, שלנו ושלה, היו תוצאות אמיתיות, קרי מהמשלב הממשי – וכמובן דרך הדמיוני, וגם הסמלי – תיכף יתבהר.
היא שאלה איפה זה 'שינקין' – כמסמן לתכונות שבגיל מבוגר יותר יועתקו ל'ת"א'. זה הסמבולי, כאשר שינקין אכן מתפקד כסמל בישראל. (אני לחלופין לא מכיר שום רחוב בקריית-שמונה).
כאשר הפנטזיה שנוצרה מהמשלב הסמלי של שינקין, קשרה דרך הדמיוני, שזה מגניב להיות בשינקין, קרה הדבר האיום אך הבלתי-נמנע – הוא פרצת הממשי במבוכה לנוכח 'כל מה שזה'. כולה רחוב – בדיוק!
אנחנו צחקנו כי לנו, בעלי ההאביטוס התל-אביבי, שינקין הוא איננו מסמן אלא מסומן ע"י הסימן אופנה, שבעיר, כמו גם במרכז הנהר, דינמית בהרבה ולכן מתחלפת תדיר יותר ובפחות קיצוניות מאשר בקצוותיו הפריפריאליות. אנחנו רגילים לאופנות, ו(בנטייה להיות)פחות מושפעים מלחצי הדמיוני באופן שהוצג.
יש להדגיש שהיותינו ילידי ת"א, שכביכול מודעים לשרירותיות והקונטינגטיות של האופנות המתחלפות, בהחלט לא מעניקה לנו שרשרת חסינות מפניהן, הרי בכל זאת הלכנו לשינקין אחרי הכל.. (כמו 'כולם'). ובנימה אישית, זה מה שיפה בתיאוריה הלאקאניינית, היא אינה שואפת להבריא או לרפא את הסימפטומים אלא דווקא למקמם בפוזיציה המתקבלת על הדעת – תרתי משמע.
אותה דינמיקה יכולה לתאר גם את מאוכזבי העיר. כבבלשנות ושפות, להם, העיר ת"א היא לפחות עיר שנייה. מכאן, את ילדותם עברו במקום אחר שמכורח מבני ספגו סימנים באופן אחר מזה התל-אביבי. יתרה מזאת, לא היה בכוחם לעמוד מול מסמנים אלו, שבמידת מה אכן נוצרו בת"א, ונדדו החוצה. כך שכל אדם מקריית שמונה או ב"ש מכיר את כיכר רבין, או שינקין, ואולי בשלב כלשהו בחייו אף שאף לגור בת"א. מסמנים כאלה תמיד מזכירים לי את הפסקול של מוניקה סקס לסדרה פלורנטין: 'נשכור לנו חדר בדרום ת"א – ונחיה כמו גדולים' (מכה אפורה), או את השיר 'פלורנטין' עצמו של אהוד בנאי...


ואז, ההשפעה שאנשים חווים משעברו לת"א - היא בדיוק החסר הקיים בתוכם, ובכולנו. מכיוון שבת"א אין בנמצא אידאולוגיה (אחת) כתובה להתנהגות נכונה, בניגוד לזו ה'קיבוצניקית' דוגמאת "שים שורש ותגזור ת'חולצה", אלא יש מגוון כלים רחב (ודינמי) ביותר. ולכן נדמה שכל אחד 'מציג' הצגה מסויימת ואינו עצמו. אבל זה בדיוק מה שמושך בעיר הזו – האפשרות להיות... לא חשוב מה. אלא להיות... להיות כן לאיווי שלך. איפה עוד יפגשו להם חליפת העסקים, השיכורניק, הפריק והפיג'מה באותה נשימה רחובית מפויחת?
מכאן שאין טעם ומובן בהאשמת העיר בניכור וריחוק, הרי שזאת מנת חלקה של המציאות בהרבה ערים מרכזיות, גדולות וצפופות, מרובדות כלכלית ופוליטית. יש למצוא אשמים, כרגיל, בעצמינו, שכן מה אנו עושים להרחיק את הניכור מעירנו??? 'הכל הצגה' הם אומרים שהרי בכל מקום אחר ההצגה פשוט מעניינת פחות?? ואם טעות בידי, מדוע ממשיכים לקיים את המסמן של 'לגור בת"א'?
מכעיס ביותר שמאשימים את שיטת הבחירות משום שהנבחר חושב 'לטווח הקצר' – עד לתום כהונתו ולכן לא עושה שינוי של ממש, ולפי היגיון שכזה, גם המהגרים לתל-אביב, בין אם ללימודים, או עבודה, למה להאשים את העיר שאתם, דייריה ומבקריה אינכם משנים, כי הרי עוד מספר חודשים\שנים בלאו-הכי תעזבו?


לסיכום, מי שחי ב'דמיוני', לא צריך להאשים את הסביבה, אלא את מה שהביאו למצב הזה, שכנראה מעיק עליו, ובצדק, הרי לא כדאי לחיות (רק) בדמיוני, ז"א, דרך עיניו של האחר. לטעמי, ת"א חושפת את החסר בשיא הדרו – דרך הדמיון הזה. בחיים המודרניים קיים דחף לחדש, להראות, ולסמל. כל הטכנולוגיה יכולה להצטמצם לכך – מג'ימייל והצ'אט שם, עד פייסבוק והצ'אט משלו, ולא יודע מה עוד, כי זה אינסופי.
החיסרון של חיים הסובבים יותר ויותר סביב נראות וירטואלית שכזו, ומכאן סמלית – היא חיזוק השליטה של המשלב הדמיוני. אנשים יותר ויותר רוצים שיראו אותם, ובדרך מסויימת. להיות זמין, להיות נוכח זה מה שחשוב – ואם אפשר בכל מקום ותמיד. ובכן, כשם שלא ניתן לשקר לכולם כל הזמן, לא ניתן להיות זמין בכל מקום תמיד. יש צורך לבחור. אך בת"א, בחירה זו מתעכבת על ריבוי וגיוון גרסאות, או מודלים לחיקוי, וכולם – כחרב פיפיות. התוצאה היא, למחפש כמובן, התבהרות החסר שיכול לגרור גם אכזבה.
כך אני יכול להעיד שניכור אולי ישנו, כשם שיש בכל מקום (עירוני, מודרני) באופן פוטנציאלי, משום הריחוק בשרשרת האנושית (נושא חשוב וכבד, שיש לפרטו). אך מנגד, יש בת"א את הדרכים המגוונות והרבות ביותר לשיכוך ניכור החיים העירוניים התל-אביביים האלה. כל שנדרש הוא להשתתף – להיות – להשקיע, לחוות ולהתאוות. או בקיצור – לרצות. לשון אחר – כדי למצוא יש להפסיק לחפש. אך אפשר בהחלט ללכת לים, אולי למסיבה, או לבורקס בלילה ואפשר גם למצוא בגדים יד-שניה יפים בזול... מה רע?