סלבוי ז'יז'ק על הטבח בשרלי הבדו: האם הגרועים מכל באמת חדורי עוצמה תשוקתית?

כמה שברירית צריכה להיות אמונתו של מוסלמי אם הוא חש מאוים מקריקטורה טיפשית בשבועון סאטירי, אומר הפילוסוף הסלובני.

10 ינואר 2015

כעת, כשכולנו במצב של הלם אחרי מסע ההרג במשרדי השרלי הבדו, זה הרגע הנכון לאזור את האומץ לחשוב. עלינו, כמובן, לגנות חד-משמעית את ההרג כמתקפה על עצם החירויות שלנו, ולגנותם בלי שום אזהרות חבויות (מהסוג של "שרלי הבדו בכל זאת התגרו בפרובוקטיביות והשפילו את המוסלמים יותר מדי"). אולם פאתוס כזה של סולידריות כללית אינו מספיק – עלינו לחשוב עוד.

לחשיבה כזו אין שום קשר להפיכת הפשע ליחסי (המנטרה של "מי אנחנו במערב, האחראיים לרציחות נוראיות בעולם השלישי, שנגנה מעשים כאלה"). ויש לה עוד פחות קשר לפחד הפתולוגי של שמאלנים ליברלים מערביים מאשמת איסלאמופוביה. עבור השמאלנים המזויפים הללו, כל ביקורת כנגד האסלאם מוקעת כביטוי של איסלאמופוביה מערבית; הוקיעו את סלמאן רושדי בגין התגרות בלתי-הכרחית במוסלמים כך שהיה (חלקית לפחות) אחראי לפרסום הפתווה הדנה את מותו, וכיו"ב. התוצאה של עמדה כזו היא מה שניתן לצפות במקרים כאלה: ככל שהשמאלנים הליברלים-מערביים חודרים עמוק יותר לאשמתם, כך הם מואשמים על ידי מוסלמים פונדמנטליסטים על היותם צבועים המנסים להסתיר את שנאתם לאסלאם. המערך הזה משעתק לגמרי את הפרדוקס של הסופר-אגו: ככל שאת יותר מצייתת לדרישת האחר ממך, כך את יותר אשמה. זה כאילו ככל שאתה סובלני יותר כלפי האסלאם, כך הלחץ שהוא מפעיל עליך יהא חזק יותר...

זו הסיבה שאני לא מוצא את הקריאות לאיפוק מספקות, כמו טענתה של סימון ג'נקינס (בעיתון הגרדיאן, 7 בינואר) שהמטלה שלנו "איננה תגובת-יתר ולא פרסום-יתר של תוצאות ההרג. היא להתייחס לכל אירוע כאל תאונת אימה חולפת" – המתקפה על שרלי הבדו לא היתה רק "תאונת אימה חולפת". היא עוקבת בדיוק אחר סדר-יום דתי ופוליטי וככזו היתה בבירור חלק מדפוס רחב יותר. כמובן שאל לנו להגיב יותר מדי, אם בכך הכוונה להיכנע לאסלאמופוביה עיוורת – אך עלינו לנתח בקדחתנות את הדפוס הזה.

מה שנדרש הרבה יותר מאשר דמוניזציה של המחבלים לכדי גיבורים-אבדניים-פנאטיים, הוא חשיפת המיתוס הדמוני הזה. מזמן פרידריך ניטשה ראה כיצד הציביליזציה המערבית נעה בכיוון של האדם האחרון, יצור אפאטי חסר כל תשוקה או התחייבות גדולה. חסר יכולת לחלום, עייף מהחיים, הוא לא לוקח שום סיכונים, ושואף רק לנוחות וביטחון, ביטוי לסובלנות אחד עם השני: "קצת רעל לפעמים: זה הופך חלומות לנעימים. והרבה רעל בסוף, למוות נעים. יש להם את תענוגותיהם הקטנים ליום, ואת תענוגותיהם הקטנים לליל, אך יש להם הערכה לבריאות. "גיליתי את האושר" – אומר האדם האחרון – וממצמץ".

זה עלול להיראות כאילו הפיצול בין העולם הראשון המתירני לבין התגובות הפונדמנטליסטיות אליו פועלות יותר ויותר ברוח הניגוד שבין ניהול חיים מספקים וארוכים מלאי רווחה חומרית ותרבותית, לבין הקדשת חיי האדם לאיזו תכלית נשגבת. האם האנטגוניזם הזה הוא לא בין מה שניטשה כינה ניהיליזם "פאסיבי" ו-"אקטיבי"? אנו במערב מגלמים את האדם האחרון של ניטשה, שקועים בתענוגות יומיות, בעוד המוסלמים הקיצוניים מוכנים לסכן את הכל, במעורבותם במאבק עד כלות. "ההתגלות השנייה" של ויליאם בטלר ייטס נראית מושלמת להגשת מצבנו הנוכחי: "הטובים חסרי כל אמונה, בעוד הרשעים מלאים בעצמה תשוקתית". זהו תיאור מצוין לפיצול הנוכחי בין ליברלים אנמיים לבין פונדמנטליסטים משולהבים. "הטובים" כבר לא מסוגלים יותר להתערב, ו"הרשעים" מעורבים בפנאטיות גזעית, דתית ומינית.

אך האם הטרוריסטים הפונדמנטליסטיים באמת עונים להגדרה זו? מה שחסר להם הוא מאפיין שקל לזהות בכל הפונדמנטליסטים האותנטיים, החל מבודהיסטים טיבטיים ועד האמיש בארה"ב: העדר של טינה וקנאה, האדישות העמוקה כלפי דרך חייהם של הלא-מאמינים. אם הפונדמנטליסטים-לכאורה של היום באמת מאמינים שהם מצאו את דרכם לאמת, מדוע שיחושו מאוימים על ידי מי שאינו מאמין? מדוע שיקנאו בהם? כשבודהיסט פוגש בהדוניסט מערבי, הוא בקושי מגנה אותו. הוא רק מבחין בנדיבות שהחיפוש ההדוניסטי המערבי אחר אושר מביס את עצמו. בניגוד לפונדמנטליסטים אמיתיים, לטרוריסטים הפסוודו-פונדמנטליסטיים זה מפריע עמוקות. הם מסוקרנים ומרותקים מחיי החטא של הלא-מאמינים. אפשר לחוש, שבמלחמתם באחר החוטא, הם לוחמים בפיתוי שלהם.

כאן בדיוק אבחנתו של ייטס לוקה בחסר לעומת מצבנו הנוכחי: עוצמת תשוקתו של ההמון נושאת עדות להעדר אמונה אמיתית. כמה שברירית צריכה להיות אמונתו של מוסלמי, אם הוא חש מאוים על ידי קריקטורה טיפשית בשבועון סאטירי? הטרור האסלאמי של הפונדמנטליזם אינו מבוסס על אמונת הטרוריסטים בעליונותם ועל איוויים להבטיח את זהותם התרבותית-דתית מפני ההסתערות של הציוויליזציה הצרכנית הגלובלית.

הבעיה עם פונדמנטליסטים טרוריסטיים היא לא שאנו מחשיבים אותם כנחותים מאיתנו, אלא, דווקא, שהם עצמם מחשיבים בחשאי את עצמם כנחותים. זו גם הסיבה שהבטחותינו המתנשאות, המתוקנות פוליטית, שאנו לא חשים שום עליונות כלפיהם גורמות ליותר זעם ומזינות את טינתם. הבעיה איננה הבדלים תרבותיים (מאמצם לשמר את זהותם), כי אם העובדה ההפוכה שהם כבר כמונו; בחשאי, הם הפנימו כבר את הסטנדרטים שלנו ומודדים את עצמם בעזרתם. באופן פרדוקסלי, מה שהפונדמנטליסטים באמת חסרים בו הוא בדיוק מנה מהשכנוע ה'גזעני' האמיתי בעליונותם העצמית.

התמורות האחרונות של פונדמנטליזם מוסלמי מאששות את התובנה הישנה של וולטר בנימין לפיה "כל עלייה של פאשיזם היא עדות למהפכה כושלת": עליית הפאשיזם הוא כישלון השמאל, אך בה בעת הוכחה לכך שהיה פוטנציאל מהפכני, חוסר-נחת, שהשמאל לא היה מסוגל לשנע. והאין אותו דבר נכון גם כלפי מה שמכנים היום "אסלאמו-פאשיזם"? האין עלייתו של אסלאמיזם קיצוני הולמת בדיוק את היעלמותו של השמאל החילוני במדינות מוסלמיות? כאשר, בזמן האביב של 2009, אנשי הטאליבן השתלטו על "עמק סוואט" בפקיסטן, הניו-יורק טיימס דיווח שהם הנדסו "מחאה מעמדית המנצלת בקיעים עמוקים בין קבוצה קטנה של בעלי-קרקע עשירים לבין דייריהם מחוסרי-הקרקע". אם, למרות זאת, על ידי "ניצול" צרתם של החוואים, הטאליבן "מעלים חשש מהסכנות בפקיסטן, שברובה נותרה פיאודלית," מה מונע דמוקרטים ליברליים בפקיסטן כמו בארה"ב מ"לנצל" צרה זו ולנסות לעזור לחוואים חסרי הקרקעות? ההשלכה העצובה של עובדה זו היא שהכוחות הפיאודליים בפקיסטן הנם "בני הברית הטבעיים" של הדמוקרטיה הליברלית...

אז מה באשר לערכי היסוד הליברליים: חירות, צדק, וכד'? הפרדוקס הוא שהליברליזם עצמו אינו חזק דיו כדי להצילם מפני הסתערות הפונדמנטליסטים. פונדמנטליזם הוא תגובת-נגד – תגובה שגויה, מבולבלת, כמובן – כנגד פגם אמיתי בליברליזם, וזו הסיבה שהוא שוב ושוב מיוצר על ידי הליברליזם. בעצמו, הליברליזם אט-אט יחתור תחת עצמו – הדבר היחידי שעלול להציל את ערכי היסוד שלו הוא שמאל מחודש. בכדי שמסורת חשובה זו תשרוד, הליברליזם זקוק לעזרה הידידותית של השמאל הרדיקלי. זו הדרך היחידה להביס את הפונדמנטליזם, לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו.

לחשוב בתגובה להרג בפריז משמעו לזנוח את הסיפוק-העצמי הזחוח של ליברל מתירני ולקבל שהמאבק בין מתירנות ליברלית לבין פונדמנטליזם הוא ביסודו מאבק מזויף – מעגל קסמים של שני קטבים המייצרים ומניחים אחד-את-האחר. מה שאמר מקס הורקהיימר כבר בשנות ה-30 על פשיזם וקפיטליזם – מי שלא מוכן לדבר בביקורתיות על קפיטליזם עליו לשתוק בנוגע לפשיזם – צריך להיות מיושם גם לפונדמנטליזם של היום: אלו שלא מעוניינים לדבר בביקורתיות על דמוקרטיה ליברלית צריכים גם לשתוק בנוגע לפונדמנטליזם דתי.