בין בורדייה ללאקאן ( = כוח השפה?)

"No science can be more secure than the unconscious metaphysics which tacitly it presupposes. The individual thing is necessarily a modification of its environment, and cannot be understood in disjunction. All reasoning, apart from some metaphysical reference, is vicious."

 Alfred North Whitehead

"Logic is the unconscious of a society that has invented logic."

Pierre Bourdieu

 
"All that is elaborated by the subjective construction on the scale of the signifier in its relation to the Other and which has its root in language is only there to permit the full spectrum of desire to allow us to approach, to test, this sort of forbidden jouissance which is the only valuable meaning that is offered to our life."

 J. Lacan

אם להשתמש בדימוי מהעולם הטופוגרפי, אחד יכול לומר שהר הידע, ממש כמו האוורסט במציאות, הוא ההר הגבוה ביותר לאדם, ואף ממשיך לגבוה, מדי שנה.

אם לדמות את ההר, מבחינה גיאומטרית, לפרמידה על-בסיסה, יהיו להר 4 פאות מכל צדדיו. הצפונית, אשר מגיעה מטיבט, הדרומית מנפאל, והמזרחית-מערבית – שממשיכות את רכס ההימאלאיה.

על-פניו, יכולה להתערורר בעיה בהצבתם כמטפסיו של אותו ההר, אך לטענתי, גם אם תפסו ממקומות שונים, זה אכן היה, ועודנו בהחלט, אותו ההר. זהו הר הידע – של חקירת האנושי בעולם, באדם-ובחברה, ודרכם.

כך לדעתי, פייר בורדייה וז'אק לאקאן הם בפסגת המחשבה הצרפתית, ואולי העולמית, וככאלה הם בכירי מטפסיו.

את בורדייה (2002-1930) נוכל למקם כיוצא לטיפוס מטיבט, זאת משום שמעטים (מדי) צועדים בדרך הסוציולוג, חמושים בדמיון סוציולוגי מפותח – על כך יעידו מספר המבקשים ללמוד המקצוע מדי שנה, מספר הספרים\מאמרים שמפורסמים בתחום וכו', כמו-גם מספר הסוציולוגים המוכשרים מדי שנה, המעידים על (חוסר) החשיבות הציבורית\חברתית למידע מן הסוג הזה, במובן של 'הון-סימבולי' נמוך, וכמי שנפרדים מהאידיאולוגיה הדומיננטית-הגמונית. מאידך, את לאקאן (1981-1901) נוכל למקם כיוצא לטיפוס מנפאל, שכן זוהי הדרך ה'מקובלת', הפופולרית, ואך המוצלחת ביותר. אלא שקשה לדבר על לאקאן באותה נשימה של 'המקובל', ועל כך להרחבה ראו הפוסט 'על ההתנגדות' (אבל לטובת האנאלוגיה, הייתי אומר שהמון אנשים אמנם לומדים פסיכולוגיה\פסיכואנליזה, כמו שהמון מטפסים – מכל הגילאים והסוגים – מגיעים לטייל באוורסט, אך מטפסים רק עד ל'מחנה-הבסיס' בגובה 5500 מ' לערך, כשיותר מ-3 קילומטרים מפרידים ביניהם לפסגה – ומעטים הם מי שמטפס לפסגת ההר, כשם שמעטים מי שעשו לפסיכואנליזה מה שעשה לה לאקאן).

את שתי הפיאות הנותרות יקבלו שתי עמדות – הפוזיטבסטית, והקונסטרוקטיבסטית. כל אחת מהן, לבדה, מנסה להמשיך לטפס על אחד הרכסים הקרובים לאוורסט, ולהגיע מהם אליו, כל אחת בדרכה. ברור שהמטלה הזו קשה מנשוא. יש לטפס על הר אחר, בדרך לא דרך, ואז לצעוד על שיא-הגובה, קו הפסגה, על לאוורסט עצמו. כאן הייתי רואה מן קיצור-דרך שבעצם רק מוסיף קשיים לצועד\מטפס. אין אף אחת מהדרכים הללו תוביל – לבדה – לפסגת האוורסט.

חוץ מהעובדה ששניהם מטפסים על אותו ההר, יש עוד מן המשותף ללאקאן ובורדייה. הראושון התעסק בפסיכואנליזה, וכמטפל, עבד כ-30 שנים מהם שאב את התיאוריה שלו – מן הפרקטיקה. גם בורדייה שהיה סוציולוג בכל רמ"ח אבריו, מביא עימו שק עצום של ניסיון מציאותי-אמפירי. זאת בניגוד לפילוסופים דוגמאת אלתוסר, דלז', ושמא גם פוקו (שחקירותיו עסקו בשיח ותו-לו, פחות, אם-בכלל, במדבריו, אלא בכתביהם, יצירות האמנות שלהם וכד') אשר מזכירים, במידה זו או אחרת, את מה שמכונה – אנתרופולוג כורסא.

אז שניהם שאבו מן הפרקטיקה שלהם, אך מה היא הייתה?

בשביל לאקאן – הטיפול בקליניקה היתה אבן שואבת לתיאורתי, החל מה'פרקטיקה' (שהוביל ליצירת 'טכניקה' ומשם לניסוח 'תיאוריה', בסדר הזה). זאת משום שמטופליו באו אליו לקבלת מזור לבעיותיהם. בשביל בורדייה, המחקר הסוציולוגי (והאתנולוגי, כך היה איכותני כשם שהיה כמותני) היה אבן הפינה להנחותיו, ומשם לארטיקולציה שלמה הפן התיאורתי, כתומך בממצאים – ומסבירם. כך שעבור שניהם הדרך היא מן הפרקטי אל התיאורטי, ולא הפוך, תוך רפלקסיביות תמידית כלפי התנאים-המוקדמים, והנחות המוקדמות, כשם שהם משתלבות בניסוחים של התיאוריה. התנועה הכפולה הזו, כלפי התיאוריה מול הפרקטיקה, היא זו המייחדת את עבודתם, עד לכדי סוג של סימן היכר.

אפשר להתחיל ולומר ששניהם היו נגד המוסד האקדמי-אוניברסיטאי שממנו צמחו. את לאקאן העיפו משני איגודים פסיכואנליטיים צרפתיים לאחר שהפר את כלליהם (ע"י ניסוח של כלל מתאים יותר), וכמו-כן, להוציא שנים מועטות שלימד באקול-נורמל-סופרייר הצרפתי, העביר את הסמינר המפורסם שלו מדי שנה לרוב לא במוסדות אקדמיים שגרתיים, אלא בדירות, אולמות, מרפאות וקליניקות, בתי-חולים, והיכן שרק התאפשר לו. גם בימינו, את לאקאן לא מלמדים באופן שגרתי בלימודי פסיכולוגיה או פסיכואנליזה (אפילו לא ברמת MA) – מה שתמוה ביותר נוכח ההשפעה העצומה שיש לו על הפרקטיקה האנליטית, למשל בדרא"מ, וכך זה יוכל רק להיות מתואר כחרם מתוכנן. גם בורדייה, לאחר שהשלים תואר ב'אקול', סירב להמשיך ולפרסם תיזה, כאשר המבנה האוניברסיטאי לא מצא-חן בעיניו.

שניהם תוקפים את התמסדותו והנצחתו-ניצחונו של ה'סימבולי', של החברתי (כמרחב) - ויוצאים נגד המחשבה הסקולסטית, שנוטה להפחית מחשיבותו וכך מפספסת (בעקביות) את הנקודות והגורמים שבאמת משפיעים על העולם. כך שלאקאן 'קרא' את פרויד, הוא ביצע פורמליזציה לתיאוריה האנליטית כמעט בשלמותה (עד למידת האפשר), וכך השתנו פני הדברים מהצגתם ע"י פרויד עצמו. גם בורדייה, שלמד תחת קלוד לוי-שטרואס, המשיך והרחיק במחקריו אל-מעבר למבט הסטרוקטורלי שניתח וכיוון לאובייקטיבי והאוניברסלי בלבד.

שניהם מדגישים את שליליות השפה, לא במובן האתי של טוב ורע, אלא במובן של האלימינטיביות, השוללנות של השפה עצמה. בשביל בורדייה הייפוי הלשוני – שלפיו מצוי בכל שיח, נגמר באלימות סימבולית. בשביל לאקאן – המילה הורגת את הדבר.

שניהם אנטי-מהותנים – ודווקא יחסותיים, כך שאין הם תופסים את הסוכנים כפעילים, אלא מחמת המיקום שלהם בשדה (דוגמאת המלך, שאינו מלך אלא משום שמתייחסים אליו ככזה). אלא שהם מוסיפים על הפנמת הסובייקט את המיקום, ואף את החצנתו (כראיפיקיציה, למשל כשם שהאיש יוליוס קיסר, הפך לתפקיד 'קיסר'), כך שהם ממוטטים את מגדל-השן של הסטרוקטורליזם הפוזיטבסטי, שהחל עוד מדורקהיים, דרך דה-סוסיר (ואשר זהו הרקוויאם שהרג את הסובייקט, לפי פוקו).
שניהם יוצאים נגד מושג ה'פרוגרס', על כל המשמעויות הנגזרות מכך, וכן

מתקיפים את המושג\מונח 'התכוונות' (Intentionality) – כשארית הומנסטית – המעצים (ומחייה) הסובייקט, וגם יוצאים נגד ה'קוואליה' – כחוויה לכאורה אינטרינזית וסוביקטיבית גרידא.

שניהם משתמשים בטופולוגיה, בשדות – מה ש'מחוץ' לסוביקט כדי להסביר את כינונו (ראו לאקאן: אקסצנטרי-אקסטימי).

שניהם תופשים את החברה כקודמת ליחיד – בבחינת קדימות לוגית לפחות, שכן היחיד לעולם מוגדר ע"י חברתו, וזאת ע"י השימוש בשפה. (זהו הפרלקס בין ה'ממשי', זה שחומק מסימול, לטוטאליות הסימבולית, כנומינליזם ריאלסטי, או ליתר דיוק, אידיאליזם סמנטי).

שניהם מזכירים את פסקל כמי שיש לשאוב ממנו, (ראו בורדייה: 'הרהורים פסקלניים' – בהמשך\ניגוד להרהורים הקרטיזיאניים של הוסרל).

שניהם דיאלקטיים, מטריאלסטיים (בדרך שונה קצת ממרקס), ועברו אצל הסטרוקטורליזם של לוי-שטרואס ודה-סוסיר, תוך התנגדות לשניהם, כשם שהתנגדו לפנומנולוגיה (הן של הוסרל מבחינת בורדייה, והן של מרלו-פונטי אצל לאקאן). כך שניהם יצאו במתקפה חזיתית נגד האבחנה אוביקט-סוביקט, בורדייה ע"י ההאביטוס, לאקאן ע"י טבעת המוביוס והטורוס.

שניהם יוצאים נגד מוריהם הרבים, כפי שמציין ז'.א. מילר ב'האיווי של לאקאן', כאשר זה לא חס על קלרמבו ויספרס, מוריו ומלמדיו, מביקורת קשה. כך-גם בורדייה עצמו בספרו האחרון, 'סקיצה לאנליזה עצמית'. "אקזיסטציאליזם הוא הומניזם" אמר ז'.פ. סארטר ב-1946, והוא הגורם שלאקאן הכחיד – ההומניזם - מהתיאוריה שלו. כמו שגם בורדייה הכחיד את הפן ההומנסטי-פנומנולוגי של הוסרל.

ההאביטוס הוא הדמיוני - המגופן, ו(ההון) הסימבולי הוא חלק מהמרחב\מישור הסימבולי (גם לפי הבלשן דניאל דור). 

שניהם נתפסים כמתנגדים זה לזה (בורדייה סלד מאוד מלאקאן בפרט, והפסיכואנליזה בכלל [לכאורה]), אך זאת רק משום שהם מוצבים על פיאות מנוגדות של ההר. האחת פופולרית והשניה אזוטרית – אך יש לזכור שזהו אותו ההר! זו לא הבחירה בין אחד משני המחנות, אלא הדיאלקטיקה ביניהם – שמבנה את האחד, ככזה.